אריה בן-גוריון 

מגע יוצר עם ספר התנ"ך

​

התנ"ך – ספר האדם, מספר על משפחת האדם.

הוא אילן היוחסין שלי – שלך - - שלנו – של עמנו.

ספר בראשית – ספר המשפחה: מאברהם – יצחק – יעקב ובני-ישראל.

ספר הולדת האומה עם תודעה ותעודת-זהות.

עבורי ספר התנ"ך – אוטוביוגרפיה של אבותי, של מורי, שלי. שייך לאלבום המשפחתי. שפתו עברית, בה אני, בני ונכדי מדברים היום בארץ-ישראל. בה דיברו משה, דוד, ירמיהו ואיוב.

התנ"ך עוצב פה, בנוף זה ועל אדמה זו.

הוא אבן השתייה והתשתית של הדורות היהודים כולם. גם שלי. בסיפוריו – אמיתות

אנושיות קיומיות של אדם ומשפחה, יצרים, חולשות, מצבים קיומיים.

אלוהים – אנושי, איתו מתווכחים על צדק, אליו משתדלים להתרומם, איתו משוחחים בעת צרה.

להתרומם אל – פירושו להשתדל ולהתגבר על פחד ומצוקה: הסיפורים, הדמויות, האמיתות מובנות לילד ולמבוגר והילד מזדהה איתן.

זו ספרות המופת של עמנו, כי התלמיד בקוראו בחומש מדי שבוע, בהעמיקו במצבים, הוא בוחן את עצמו.

בקוראי בתנ"ך אני מתייחס ויוצר את הרציפות הביוגרפית של חיי. כאשר אני בקשר עם

זכרונות העבר אני ממשיך ומצפה לרציפות עתידי. רק אז יש משמעות לחיי. משמעות

פירושה: מה הדברים של אז אומרים לי כיום.

כי רק הרצף הביוגראפי קדימה ואחורה יוצרים אישיות.

בהתקשרות לעברי אני מושך את החולף של העבר וכך אני יוצר זיקה להיום, אז אני יכול להיות נוחל מורשת, וחי חיי מורשת. הצורך לענות לעצמי: מי אני? מי הוליד אותי, את הורי, מתי ואיפה נולדתי היסטורית? מה אני מקפל בתוכי? אני –במרוץ שליחים

היסטורי-ביוגרפי, מאברהם ומשה – עד אלי, עד לבני ונכדי.

כי להיות הורה פירושו להרגיש אחריות של הורות, לבנות דור במובן הרוחני, ליצור קשר

בין הביוגרפיה להיסטוריה שלי ושלנו, בין היחיד – אני, לבין עמי. זו המשכיות.