חנוכה הינו החג היחיד מבין החגים המסורתיים שאינו מופיע במקרא ואת שורשיו יש למצוא בתרבויות ובזמנים שקדמו לתרבות העברית. בתקופה זו של השנה חל היום הקצר בשנה (ה-21 בדצמבר בלוח הלועזי) אשר לאחריו האור הולך ומתגבר. חוקרי תרבות מצביעים על פולחני אש שנהגו במזרח הקדמון במטרה להבטיח את חידוש האור ע"י אל השמש.  עדות לסמל קדום זה נשתיירה בדברי הנביא יחזקאל המתארים מנהגים של פולחן השמש בהיכל ה'. השפעות קדומות אלה ניכרות עד ימינו בדמות חגי האור הנחגגים ברחבי העולם, כדוגמת חג המולד הנוצרי.

ימי החג חלים בסופו של חודש כסלו, שהוא שיאה של עונת מסיק הזיתים. עדות קדומה על תשתיתו החקלאית של חג החנוכה מספרת כי: "בעשרים ושניים בו (החודש התשיעי, כסלו) – מועד השמן…" (מגילות קומראן).

על פי ספר מקבים ב', בתום מרד המקבים (שנת 163 לפנה"ס), עם שחרור ירושלים, הורה יהודה המקבי לציין את חג הסוכות (למרות שכבר חלפו כחודשיים ממועד החג) אשר נמנע מתושבי ירושלים לקיימו בשל הלחימה ביוונים. אפשר לראות בחנוכה מעין "סוכות שני" ולהבין מדוע נחגג במשך שמונה ימים.

את עיגונו של החג החדש  במועד זה, העשרים וחמישה בכסלו, אנו מוצאים בספר מקבים א', בו אנו מתבשרים כי פעולת טיהור בית המקדש ע"י יהודה המקבי נעשתה בדיוק באותו מועד בו חיללוהו היוונים: "ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו […] וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים"(ספר מקבים א', נ"א-נ"ב).