יום
הזכרון
> רקע
> סיפור החג
מיד עם החלטת עצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל, והכרזת המדינה ב- 14.5.1948, פרצו קרבות מלחמת העצמאות. שמחת העצמאות הייתה מהולה בתוגת הזיכרון. כבר בשני ימי העצמאות הראשונים צויין זיכרון הנופלים במהלך חגיגות העצמאות. בכל זאת, נתבקש מועד מתאים ליום מיוחד לזיכרון, נפרד מיום העצמאות. היו הצעות רבות בהן י"א באדר – יום הזיכרון לתל-חי, ול"ג בעומר – יום הקשור למרד בר-כוכבא. בשנת 1951 הוחלט, לא מעט בהשפעתו של דוד בן-גוריון, לקבוע את יום הזיכרון ל-ד' באייר, יום לפני יום העצמאות, מערב עד ערב, על מנת להמחיש את תרומת הנופלים לתקומת ישראל.
יום הזיכרון נפתח בצפירת דומיה ובטקס זיכרון ממלכתי בכותל המערבי, בהשתתפות המשפחות השכולות. בתל-אביב ובערים אחרות מקיימים ערב שירי זיכרון, "שרים בכיכר". בערב זה סגורים כל בתי השעשועים, בתי הקפה ומקומות הבילוי. ביום עצמו נשמעת צפירת דומיה בת שתי דקות ומיד אחר כך מתקיימות עצרות זיכרון בבתי הקברות הצבאיים בכל רחבי הארץ. הטקס המרכזי מתקיים בהר הרצל בירושלים. במהלך היום מניחים חיילי צה"ל על כל קברות הנופלים דגל של המדינה וסרט יזכור.
במהלך השנים הפך יום הזיכרון לחיילי צה"ל גם ליום זיכרון לכל הנופלים מאז ראשית הציונות – חללי המחתרות ונפגעי פעולות האיבה.
> החג בציונות
לצערנו יום הזיכרון אינו רק זיכרון של קרבות שהיו ונופלים של עבר. ארוכה ומתארכת רשימת הבנים והבנות שמסרו נפשם על תקומת ישראל, עד לימים אלה ממש. באחד מרשימותיו כותב הסופר גרשון שופמן: "שלו נעליכם מעל רגליכם ויחפים חושו את האדמה.. נערים מסרו נפשם עליה ואינם… עליה בעצם תומתן נפלו נערות".
האם יכולים אנו להיות ראויים לזכר הנופלים שמסרו את היקר מכל למען קיום מדינת ישראל? האם נוכל להקים כאן חברה ראויה, חברת מופת שתצדיק את קרבנם?!
