אנשי בית קשת בחרו לשלב בהגדת הפסח שלהם את קריאתו של מנהיג הפועלים ללקיחת אחריות כדרך חיים, כתזכורת לכך שמסע החירות שהחל לפני 3,000 שנה, רלוונטי ומחייב גם עבור ההווה שלהם.
הלוואי ומילים נוקבות אלו יהדהדו כתזכורת וכמצפן גם לימינו אלה.

גם השנה נחגוג את הפסח כשסביבנו רוחות מלחמה, לאחר יותר משלוש שנים של מאבק פנימי על דרכינו. בפסח הזה ראוי שנשאל מה נשתנה? ומה ראוי שישתנה? זו הזמנה לעמדה חוקרת, המחפשת את הדרך לחירות, לריבונות שלנו כחברה וכעם.

נשים כמו מרים וכמו אסתר קיימות גם היום. ניצוץ מיכולותיהן קיים בכל אחת ואחד מאיתנו. ראוי שבימי מלחמה, כמו בימי שלום, נשים תבאנה את תבונתן, ניסיונן, ויכולותיהן אל תוך מעגל ההשפעה הציבורי.

השאלה ששואל אלוהים המקראי את אדם הראשון בגן העדן: "אַיֶּכָּה" – מהדהדת תמיד בחלל העולם, ובזמנים כאלה אולי נשמעת אישית יותר לכל אישה בתוכנו, בכל גיל. כולנו יכולות לענות "הִנֵּנִי" ולמצוא את העשייה המיטיבה שלנו, המעצימה והמחזקת את ילדינו, את סביבתנו, את שכנינו.

יהודה (ויקסי) רביב ז"ל, היה פעיל תרבות ורכז התרבות של קיבוצו רביבים במשך שנים רבות. לאורך שנים אלה ניהל התכתבות עם אריה בן גוריון ז"ל, איש ועדת החגים הבין קיבוצית ומייסד מכון שיטים, שבה שיתף אותו מניסיונו ופעולתו בקיבוץ והתייעץ איתו. בשנת 1966 שלח ויקסי לאריה את 'מגילת יום העצמאות' החדשה שהוכנה בקיבוץ, כמסכת לחגיגת ערב יום העצמאות. במכתב נלווה כתב ויקסי