מיד לאחר שהקריב את נדב ואביהוא שני בני אלישבע הבהיר יהוה למשה בארבע מילים מה בדיוק קרה לפני ולפנים -"בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ", אמר יהוה, "כל כך הרבה קִרבה ואהבה הם הרעיפו עלי, עד שקיבלתי את נשמתם בשמחה". כך, לפחות, יש לקרוא את הפסוק הראשון של פרקנו על פי ה"זהר הקדוש" - וַיְדַבֵּר יְהׂוָה אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן: בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהׂוָה וַיָּמֻתוּ"...[1].

​

הפרק היומי שלנו הוא יד ושם לנדב ואביהוא, בני אלישבע ואהרֹן, שאהבו את יהוה יותר מדי, ונמשכו אליו משיכה יתרה, והתקרבו אליו קרבה ישירה, ועלו בסערה השמימה.

​

רגע לפני עלייתם בסערה שררה באוויר שמחה גדולה – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהׂוָה וַתאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".[2] בכל התורה אין תיאור של שמחה כה מושלמת וכה גורפת. כל אחד ואחת מכל עדת ישראל ראו אש חדשה יורדת מן השמים ומלחכת את המזבח, וכולם נפלו על פניהם ברינה, וצעקו שבעים פעם "הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ!". גם נדב ואביהוא נסחפו לתוך ההתלהבות, והוסיפו אהבה על אהבה[3] והקריבו אש אישית.

יְהׂוָה המאושר הוסיף לנדב ולאביהוא אהבה על אהבה על אהבה, והוציא לקראתם אש אישית מן השמים וקיבל את נשמתם בשמחה גדולה.

​

מותם של נדב ואביהוא היה מוות שלא מהעולם הזה – "שני חוטים של אש יצאו מבית קֹדשי הקֹדשים ונחלקו לארבעה – שניים נכנסו בחוטמו של זה ושניים בחוטמו של זה ונשרפה נשמתם".[4] מרחוק המשיכו בני ישראל לחגוג את חנוכת המשכן, אך בתוך המשכן שררה דממת אלהים.

​

משה ואהרון בהו בנדב ואביהוא המוטלים בקֹדש הקֹדשים. אחר כך, על רקע המצהלות, אמר משה לאהרון: "אהרון אחי, עד עכשיו הסתרתי ממך את הסוד ששמרתי בלִבי ימים רבים. עכשיו אני חייב לגלות לך כי כבר למחרת מעמד הר סיני הודיע לי יהוה שביום חנוכת המשכן הוא לא יסתפק בקורבנות בהמה. למרות שבתורתו הכתובה התחייב לוותר על תשוקתו לקורבן אדם, התוודה בפניי שביום חנוכת המשכן הוא עתיד לקדש לעצמו את הקרובים לו ביותר. עד עכשיו חייתי בתחושה שאותי או אותך הוא לוקח אליו, עכשיו מסתבר שנדב ואביהוא טובים ממני וממך...".[5]  

​

אחרי מות קדושים הסתבר שהמשיכה היתרה שנמשכו נדב ואביהוא ליהוה הייתה הדדית, והביאה לעבירה הדדית בין אדם למקום ובין מקום לאדם. אהבה על אהבה הוסיפו נדב ואביהוא מזה ויהוה מזה, וקִלקלו את השורה. תוך כדי כך הביאו לעולם את יום כיפור, שהוא יום כפרה סיזיפי הן לעבירות שבין האדם למקום[6], והן לעבירות שבין המקום לאדם.

​

אחרי מות שני בני אלישבע ואהרון הכתיב יהוה למשה את הוראות החירום החדשות כדי להגביל את תשוקתו לקרבן אדם: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרן אָחִיךָ וְאַל יָבא בְכָל עֵת אֶל הַקּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלא יָמוּת"[7] - לא עוד כניסות פתאומיות ואינטימיות לקֹדש הקֹדשים. אף אחד זולת הכהן הגדול לא ייכנס עוד לקֹדש הקֹדשים. גם הכהן הגדול עצמו ייכנס רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, להקטיר קטורת לפני ולפנים. וגם הכניסה הזאת תהיה מאוד מדודה ומאוד מבוקרת. לעולם לא אזכה עוד לקִרבה אנושית כה אוהבת, כה מתפרצת וכה סוערת, כמו קִרבתם של נדב ואביהוא. כדי לכפר על תשוקתי הבלתי נשלטת לקרבן אדם אני זקוק ליום כפור פעם בשנה.

​

יום הכיפורים ירד לעולם אחרי מות שני בני אלישבע. הוא ירד לעולם כתגובת חירום מיידית על כל המשיכות היתרות והמסוכנות המתחוללות בין האדם למקום ובין המקום לאדם. משיכות יתרות אלו עלולות להוסיף אהבה על אהבה על אהבה, ועלולות לנתק את החוטים הסמויים שבין האדם למקום ובין המקום לאדם.

פתאום, בשעת הוספת אהבה על אהבה, עלול אחד הצדדים להקריב את זולתו. הוא חייב לכפר על כך...

 

[1] ראי/ה זהר חלק ג דף ס. כמו כן ראי/ה בפירוש "הכתב והקבלה" לויקרא טז א, וכן בפירושו של הנצי"ב מוולוז`ין (העמק דבר) לויקרא טז, א.

[2] שם ט א

[3] "כיון שראו (נדב ואביהוא) אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (ספרא שמיני מכילתא דמילואים)

[4] על פי ספרא שמיני פרשה א` סימן ל"ד. והשווה/ווי ספרא שמיני פרשה א סימן כג משם משתמע כי גופם של נדב ואביהו נשרף ובגדיהם נותרו בשלמותם.

[5] על פי ספרא שמיני מכילתא דמילואים סימן לו ועל פי ויקרא רבה פרשה יב סימן ב

[6] ראי/יה משנה מסכת יומא פרק ח משנה ט

[7] ויקרא טז ב