פולחן זבח פסח הוא פולחן עתיק שקדם שנים רבות לספור המומצא על יציאת מצרים ומכת בכורות. ביסודו היה זבח פסח ריטואל הגנה קדום של רועי צאן. במהלך ריטואל זה שחטו כוהני הרועים שה צעיר (גדי או טלה) וטבלו בדמו את פתחי הבתים ואת המשקופים והמזוזות. הדם הזה היה גורם למשחית העובר בלילה במחנה לפסוח על הבתים המסומנים בדם. המשחית העובר בבתים היה יכול להיות אל כמו, למשל, יהוה, או דמון כמו מלאך המות.
כשיורד מלאך המות בלילה אל המחנה מסתגרים כולם בבתיהם ולא יוצאים איש ממקומו. ברגע שנתקל מלאך המות בדם המסומן על מזוזות הבית, הוא פוסח על הבית בהנחה שכבר היה כאן משחית אחר ששפך את דם יושבי הבית הזה.
שנים רבות לאחר מכן המציא מישהו את ספור יציאת מצרים והלביש אותו על הריטואל העתיק הזה. את הקולאז` של שני הספורים הללו אנחנו מקבלים בפרק יב של ספר שמות. כבר בראש החודש הזה מודיע יהוה למשה ואהרן להודיע לכל עדת ישראל להתכונן ללילה הזה הלילה הזה הלילה הזה. עליהם להתארגן כך שעד העשירי לחודש יהיה לכל בית אב שה זכר בן שנה – גדי או טלה – והגדי הזה יהיה בכל בית אב במהלך חמשה ימים על סוף היום החמישי הוא בין הערביים של היום הארבעה עשר לחודש.
על רקע דברים אלו אני מעוניין להציע פירוש הקושר בין פולחן זבח פסח ל"חד גדיא". השיר העממי "חד גדיא" חותם, כידוע, את ליל הסדר והוא הטקסט האחרון המופיע בכל ההגדות. יתכן מאד שגם מבחינת זמן חיבורו "חד גדיא" הוא היצירה האחרונה שנכנסה להגדת פסח המסורתית. הצעת הפירוש שלי סוגרת מעגל בין הטקסט הקמאי ביותר הקשור בפסח - טקסט זבח הפסח – לבין הטקסט האחרון – חד גדיא.
שיר זה, חד גדיא, שעל פניו הוא כל כך עממי וילדותי, טומן בחובו סאטירה מקברית שאינה אלא סיוט של כשלון סדר פסח הטוב האמור לחזור על עצמו בכל שנה ושנה. הפירוש שאני מציע מושתת על העובדה שחד גדיא נקנה על ידי אבא בשני זוזים בעשירי לחודש כדי להישחט כקורבן פסח כעבור חמישה ימים. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת...וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם (שמות יב ג – ו) אם יצליח אבא (המבוגר האחראי) לשמור על הגדי הזה במשך חמישה ימים ולהכין אותו ואותנו לקראת הלילה הזה הלילה הזה הלילה הזה, אז נהיה מוגנים. לשם כך צריך אבא לעשות הכל כדי שהשוחט ישחט את חד גדיא שחיטה כשרה בזמן הנכון. או אז יפסח מלאך המות על בתינו, ונוכל לעבור את ליל הסדר בשלום ובשמחה, ולהלל ולשבח את האל הטוב על כל השפע שהרעיף עלינו.
אבל זה לא מה שקורה בשיר שבו טורף החתול את הגדי ויחד עמו הוא טורף גם את הסדר הטוב. דמו של הגדי שהיה אמור לחפות עלינו בליל הארבעה עשר לחודש כזבח פסח נשפך טרם זמנו. מכאן ואילך אנחנו חשופים למלאך המות. איבדנו את הבטחון, כלומר את אשליית הבטחון, ואנחנו דוחים את הקץ ועושים הכל כדי לטייח את העובדה הזאת, ולסמן בכל זאת את הבית שלנו בדם כלשהו כדי לקוות שאולי מלאך המוות לא ישים לב שמדובר כאן בדם מזויף של קרבן מזויף. את החתול לא נצליח לשחוט כי הוא חמקמק וערמומי מדי. חוץ מזה הוא לא כשר ואי אפשר לאכול חתול כקורבן הפסח. גם את הכלב שטרף את החתול לא נוכל לשחוט כקורבן פסח. גם הוא איננו כשר, שלא לדבר על כך שאנחנו לא מסוגלים לאכול את כלבנו האהוב - הוא לא איזה גדי או שה או משהו כזה. מי שייוותר לנו בלית ברירה הוא השור. התורא. (השור לא יכול לאכול ישירות את הכלב אז השיר הזה מחבר שלוש יחידות קישור שאינן מתחום החי – מקל אש ומים) בנקודה קריטית זו יקבל אבא המודאג החלטה לשחוט את התורא ולמרוח את דמו על המשקופים ועל המזוזות ועל פתחי בתינו.
אבא מזמין את השוחט שישחט את השור שחיטה כשרה לפני ליל הסדר, אבל מלאך המוות העובר בעיר מזהה מיד שאבא עבד עליו בעינים, ושהדם על המזוזות ועל המשקוף הוא דם תורא ולא דם גדיא. אי לכך שוחט מלאך המוות את השוחט ברגע הקריטי.
שחיטת השוחט היא קטסטרופלית ביותר בליל זבח פסח. שכן, השוחט השחוט אמור היה לעבור בין בתים רבים ולשחוט את כל הגדיים שהוכנו מבעוד מועד. השוחט השחוט אמור היה להיות המציל שלנו בלילה הזה הלילה הזה הלילה הזה, ואנו, אנה אנו באים?!...
כאוס מוחלט השתלט עלינו. מלאך המות שחט את השוחט ואין מי שישחט את כל הגדיים. עלול להיות כאן ממש פוגרום - בכורינו עלולים להיקטל על ידי מלאך המות. לא רק בכורי המצרים. במצב כל כך קריטי אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים. כל מה שנותר לנו לקוות זה שהקדוש ברוך הוא ישחט את מלאך המות ויבולע המוות לנצח ויימנעו כל הפוגרומים העלולים להשתלט עלינו בלילה הזה ובכל הלילות.
רק כך נוכל לצאת החוצה בסוף ליל הסדר, ולהשתלב עם המכונית שלנו בפול גז בכבישים הסואנים, ולנסוע בנתיבי הלילה הזה ללא פחד מפני מלאך המות המרחף חופשי על פני עירנו, ובודק את כשרות הדם המרוח על מזוזות בתינו...