בלס"ד, תשעה באב התשפ"ט, 22.07.2029

מדי לילה אני מפטרל עם קומץ סיירים חילוניים מזדקנים לאורך גדרות הביטחון האלקטרוניות המתפתלות בין בית המקדש הבנוי לבין הכור הגרעיני המוקף סוללות טילים. כבר אלפי לילות שהסיירת המזדקנת שלנו מהווה את חוד החנית של לגיון הזרים המופקד על שמירת בית המקדש שנבנה במהרה בימינו לפני קרוב לעשר שנים. לגיון הזרים שלנו נקרא בפי העם לגיון החילונים, לקיים מה שנאמר בתורה "הַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", שתרגומו לשפת העם המדוברת (ארמית) "הַחִילוֹנִי הַקָּרֵב יוּמָת".[1]

​

אני אחד התצפיתנים הותיקים בלגיון החילונים. כחילוני אסור לי לבוא אל הקודש ממש כשם שאסור לאלפי עולי הרגל החילונים המצטופפים למרגלותיי. אלפי עולי הרגל החילוניים הם הזרים, כלומר המוני בני ובנות ישראל שלא זכו להימנות על כנופיית הכוהנים שהשתלטה על ארץ הקודש בכח הזרוע.

לא כל הישראלים היהודים הם חילוניים בעל כורחם אך ורק מפני שלא הצליחו לתפוס מקום טוב בסינדרום הפשע הכוהני. יש גם חילוניים רעיוניים מתוך בחירה, כמו לוחמי הסיירת המזדקנת שלנו. פעם, לפני שנים רבות, נלחמנו חבריי ואני באלימות הכוהנית, ועשינו הכל כדי למנוע את בניית המקדש הגרעיני. רק לאחר שכשלו כל מאמצינו ובית המקדש נבנה במהרה בימינו, התברר לנו שבגילנו המתקדם כבר אין לנו לאן ללכת, ולמעשה אין לנו ארץ אחרת מלבד זו שאדמתה בוערת ובוערת ובוערת.

​

וכך, כדי לשרוד במלחמת הקיום האכזרית ולא לגווע ברעב, לא נותרה לנו ברירה אלא להשכיר את עצמנו ללגיון הזרים ולהעמיד את נסיוננו הקרבי הרב לרשות השלטון הכוהני. באופן כזה, לאסוננו, מתקיים בנו הכתוב "הַזָּר הקְרָבִי יומת", שתרגומו בשפת העם "הַחִילוֹנִי הקְרָבִי יומת".

----------------------

בכל לילה אני משקיף במשקפת אינפרה אדום על אלפי עולי הרגל החילוניים המצטופפים עם קורבנותיהם לפני השערים ההידראוליים שבחזית הר הבית. געיות, פעיות וקרקורים של עולות ושלמים מן הבקר, מן הצאן ומן העוף עולים באוזניי מן האפלה. כשיעלה השחר אשקיף ממגדל התצפית שלי על טקס הקרבת קורבן התמיד. בכל שחר אני מחויב לצפות בכל שלב משלבי ההקרבה, ולדווח לחמ"ל על כל פרט ופרט.

​

בתחילה, אדווח, ירחצו כל הכהנים את ידיהם ורגליהם בכיור הניצב מערבית למזבח, אחר כך הם יתפצלו למשמרות וינקו את המזבח המרכזי משאריות הדם והחֵלֶב והכליות והיותרת על הכבדים המדממים. שני כוהנים יטפסו עם צינורות לראש המזבח, ויתיזו נהרות דם ואפר אל תעלות ניקוז צדדיות. שני כהנים אחרים יטלו מגרפות גדולות ויערמו את הנותר על כבש המזבח. בעקבותיהם יגיעו בריצה פרחי כהנים וישרפו את הנערם לאפר דק. אחר כך יבואו בריצה פרחים אחרים, נושאי מגרפות קטנות, ויגרפו את הכל לתוך תפוח ענקי של אפר.

​

כשיפציעו קרניה הראשונות של איילת השחר יזהר תפוח האפר בזֹהר שבעת הרקיעים, ופרחי הכהנים ימשיכו לגרף ולקרצף את המזבח עד שיבהיק. פרחים אחרים יסדרו בינתיים סידור עצים להבערת אש המערכה. לכשתיתמר אש התמיד מתוך גחלי המערכה ישתלהב מזרחה חלון אש ויחשוף מתוך החשכה את סוללת הטילים המקיפה את הכור הגרעיני הצמוד לבית המקדש.

​

אחר כך - אמשיך לדווח - יבואו בריצה עוד פרחים, ויבררו עצי תאנה ועצי אגוז מתוך עצי המערכה שטרם התלקחו. פרחים נוספים ייטלו גחלים יפות מתוך המערכה המשתלהבת, וייעדו אותן לשם הקטרת הקטורת. כעבור שעה ארוכה ייתמרו השמימה שני עמודי אש ויקדמו את פני החמה הזורחת.

אז יתקעו הלוויים החילוניים בשופרות, ולוויים חילוניים אחרים ישירו שיר של יום, וכל השערים ההידראוליים ייפתחו. הדריכות תגיע לשיאה, וכל הסיירים החילוניים יפקחו עיניים עייפות לרווחה, ויצפו שעה ארוכה מבעד למשקפותיהם המשוכללות.

​

מתוך ניסיוננו הרב אנו יודעים, ששעת פתיחת השערים היא השעה המועדת לפיגוע המוני, ואין אנו מרשים לעצמנו לעלות על יצועינו בטרם ייפתחו כל השערים ההידראולים, ובטרם ייכנסו פנימה כל עולי הרגל וכל הקורבנות. למעלה מאלף פיגועים המוניים כבר חווינו מיום שנבנה בית המקדש במהרה בימינו, ורובם הגדול התחוללו בשעת ההצטופפות הגדולה הסמוכה לפתיחת השערים ההידראוליים.   

רבים מטובי לוחמינו הוקרבו בפיגועים המוניים אלו, וקיימו בגופם ממש את "וְהַחִילוֹנִי הקְרָבִי יומת". אף על פי כן ולמרות הכל ממשיכים אנו לפטרל במסירות לאורך הגדרות האלקטרוניות המקיפות את הר הבית, ולצפות על כל הטקסים, ולדווח לחמ"ל על כל חשד לפיגוע. כבר שנים שאנו מבצעים את כל המשימות הביטחוניות על הצד הטוב ביותר, כיאות לסיירים נאמנים ומלומדי מלחמה.

----------------------

מזדקן ממרה אני. מזדקן חילוני הקופא בכפור הכפירה. אנדרטה חיה של כישלון למופת. מעילי ספוג עשן מדורות, וידיי המפויחות רושמות הכל ומדווחות לחמ"ל. כל שחר אני קופא ברוח המדברית ומסרב להתנחם בחום התמיד. מסרב להסתופף אל הטקס. כל שחר אני מתעד את הטקס תיעוד כפייתי, ומדווח לחמ"ל בלי ליטול בו חלק ונחלה. רואה את הסמלים שהם לא מסוגלים לפרש. עוקב אחרי כל פרט ופרט במשקפת עשרים על מאה ועשרים.

כמו עורב אורב לעבר שיופיע באחד העיקולים הקרובים של הווה שלא מגיע לשום מקום. כמו רוח חודרת לתוך דמדומי הזריחה המתקרבת. ותרומת הדשן מתעופפת על גבי המזבח, וגלימות הכהנים מאיימות להיקרע מעל עורפיהם, ובעוד שעה, כמדי סוף זריחה, יזדעזעו כותלי המקדש וכמו יאיימו ליפול. אז תזדעזע כיפת ההיכל, ומלאכים מן הסיירת ייחפזו על ציר הבדולח, ועשן הקטורת יתאבך אל עננים ורודים, וזהב השמש יזדהם בפיח ההיכל, וריח תועבה של בשר חרוך יינשא אל הג`יפ שאהיה שועט בו בכיוון השערים ההידראוליים, ורוח קֹדש חזקה תפצע את לחיי, ואשיר שיר של יום כמו בחלום, ללא מנגינה וללא מילים, כי כל המילים שאהיה הוזה יקפאו בדרכן אל שפתותיי הכופרות בכְּפוֹר הגדול...