חגיגת האהבה נמשכת. אתמול, בפרק ו, התבשרנו לראשונה כי חובה עלינו לאהוב את יהוה. היום מתברר לנו לראשונה שיהוה אוהב אותנו. לא זו בלבד אלא שהוא אף חושק בנו. ממש בא לו עלינו. הוא בכלל לא אוהב את כל העמים האחרים, ממש מתעב אותם. רק אתנו מתחשק לו לחיות חיי אישות צנועים ומונוגמיים כדת משה וישראל. בגלל זה הוא בחר בנו מכל העמים. בגלל זה הוא הפך אותנו לאשתו הגדולה מן החלומות. בגלל זה הוא בא עלינו בברית הנישואין וקידש אותנו בביאה.[1]

ברית הנישואין שלנו עם יהוה תקפה לעד ולעולמי עולמים. היא תקפה אפילו יותר מנישואין קתוליים. שכן, נישואין קתוליים יכולים להסתיים במקרה והאשה מְזָנָּה תחת בעלה, ואילו הנישואין שלנו עם יהוה לא ייגמרו לעולם. יהוה אף פעם לא יוותר עלינו, למרות שנבגוד בו שוב ושוב ונִזְנֶה עם כל כך הרבה אלוהים אחרים.

לזכותו ייאמר שהוא, בניגוד אלינו, לא יבגוד בנו עם אף אומה אחרת, וימשיך לחכות לנו שנשוב אליו ונחדש ימינו כקדם. שוב ושוב הוא מבטיח לנו שאם נתמסר רק לו הוא יאהב אותנו וירבה אותנו ויפרה אותנו ויברך פרי בטננו[2]. אם נבגוד בו, לעומת זאת, הוא יגיב באלימות יותר עוצמתית מאלימותם של כל הבעלים המכים שבעולם. שוב ושוב הוא יפליא בנו את מכותיו הנאמנות כיאה לגבר נאמן ונבגד הממשיך לחשוק אך ורק באשתו המוּכָּה והבוגדת. ככל שנרבה לבגוד בו כך נעורר יותר את חשקו.

בכל 929 פרקי התנ"ך מתוארים שלושה גברים החושקים בשלוש נשים. שלושתם מתאהבים בנשים הנחשקות, מחזיקים אותן בשבי, ומתעללים בהן. הגבר הראשון הוא שכם בן חמור שחשק בדינה בת לאה.[3] הגבר השני הוא הלוחם החושק בשבויה יפת תואר[4]. הגבר השלישי הוא יהוה החושק בכנסת ישראל...

 

[1] כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: כִּי מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם (דברים ז ו – ח)

[2] וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ:

[3] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה... וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם (בראשית לד א – ח)

[4] כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא י – יא)