עיון בפוסטים רבים שהועלו היום ב929 ובתתקכט ממחיש עד כמה הולכים הרוב אחר הפרשנים המסורתיים, מהללים את מנהיגותו המוסרית של יהודה, ומתעלמים מהעובדה שנאום זה הוא מלאכת מחשבת של אשף אומנות ה"במרמה".
אומנות ה"במרמה" היא להחביא את השקרים הגדולים מתחת לערימות של אמיתות חבוטות, ויוסף שידע כי יש לו עסק עם עשרה רמאים פתולוגיים החביא את הגביע באמתחת בנימין כדי להפליל דוקא את האח שידו לא היתה במעל.
למה המשיך יוסף לשחק פוקר עם עשרת הרמאים? – לנקום בהם? לחנך אותם? להפריד בינם ובין בנימין בן אמו? – יכול להיות. אפשרות נוספת: הוא עשה זאת כדי להוציא מהאחים פרטים על מקומו של אביו בקונספירציה נגדו. עד לא מזמן היה משוכנע שאביו שותף למזימה לסלק אותו מהמשפחה, ועם הופעת האחים הוא החל להטיל ספק בחשד הזה. כתבתי על כך בהרחבה בשני פוסטים במהלך השבוע האחרון ואני רוצה להוסיף כאן עוד משהו.
עד כה הצליח יוסף לסחוט מעשרת הרמאים שמבחינת אבא הוא "איננו" (שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען. והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו (בראשית מב יג)).
הקביעה "איננו" היא קביעה כללית ביותר וליוסף היה חשוב להוציא מהרמאים פרטים יותר מדויקים. ואכן, במהלך "וידויו" של יהודה מצליח יוסף להוציא ממנו עוד שני שקרים חשובים. השקר האחד: "יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת" (בראשית מד כ) - לראשונה שומע יוסף שמשמעות היותו "איננו" היא היותו מת. המדרש רגיש לשקר הזה של יהודה, ומכניס כאן את הדיאלוג הבא בין שני האחים (על פי הדר זקנים לבראשית מד כ):
יוסף: ראית אותו (את יוסף) מת?
יהודה: הן
יוסף: עמדת על קברו?
יהודה: הן
השלכת עפר על עיניו?
יהודה: לא.
יוסף מנסה להבין דרך דברי יהודה את פשר הנרטיב של מותו, ואז עובר יהודה לשקר הבא המופיע מיד בהמשך ה"וידוי". הוא שומע את יהודה הנרגש מצטט את אבא בגוף ראשון - "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי - ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה". (שם שם כז כח).
בנקודה זו מתבהרת ליוסף בבת אחת כל התמונה – אבא לא שותף לשקר אודות קבורתי והעמידה על קברי. אבא לא ראה בכלל את גופתי כי הוא משוכנע שנטרפתי ולא נותרה ממני גופה ולא נותרו לי עינים לסתום אותם בעפר. יהודה "המתוודה" וכל יתר האחים הרמאים גרמו לאבא להאמין שנטרפתי, ובמשך כל השנים הללו הם גרמו לו להתאבל עליי.
הגילוי הזה מרגש אותו מאד ומחזיר לו בבת אחת את האהבה האבודה של אבא. תוך כדי כך ממשיך יהודה הרמאי להתחנן בפניו שלא יאלץ אותו לבוא שוב אל אבא ולומר לו שוב "איננו" על בנימין. ה"איננו" הזה יהרוג את אבא, ממשיך השקרן להתחנן - וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת (שם שם לא)...
יוסף מאושר מדי מכדי להתווכח שוב עם יהודה ולחשוף שוב את רמאותו. הוא מודה לאלוהיו על כך שה"איננו" הקודם של הרמאים הללו, ה"טרוף טורף" מלפני 22 שנה, לא הרג את אבא...