... וכיון שבא (יצחק) אצל אמו אמרה לו: `בני מה עשה לך אביך?`, אמר לה: `נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר את המערכה והעריך את העצים והעקידני על גבי המזבח ונטל את הסכין בידו לשחטני, אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי שחוט, אמרה לו: ווי לך ברא דעלובתא, (אוי לך בן העלובה) אילולי דאמר קודשא בריך הוא אל תשלח ידך אל הנער כבר היית שחוט. לא הספיקה לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתה. (פסיקתא דרב כהנא פרשה כו)
ברגע שהופיע יצחק לפני שרה, היה לה ברור, שאברהם עשה בו מעשה איום ונורא. מראהו של יצחק היה מראה של ילד[1] שעבר התעללות ממושכת. שישה ימים לפני כן, נעלמו לה יצחק ואברהם באופן חשוד ביותר. אברהם השכים עם שחר וחמק עם הילד מבלי לומר דבר.
מזה ימים רבים חשה שרה את אהבתו הבוערת של אברהם לאלוהיו. היתה זו אהבה שלא מהעולם הזה, ושרה חששה מאד מהרגע שהאהבה הזאת תעביר את אברהם על דעתו.
במשך כל ימי העדרותם חששה שרה לגרוע מכל. ברגע שנכנס יצחק הביתה, היא שמחה מאד לראותו חי, אך מיד הבחינה במראהו המזעזע, והתפרצה כלפיו בשאלת `בני, מה עשה לך אביך?`.
שאלת `בני, מה עשה לך אביך?` היא שאלת מפתח, שאמהות אוהבות ומפוחדות, שואלות את בנן. מעצם מהותה חייבת שאלה כזאת להישאל שלא בנוכחותו של האב, וכמעט הכרחי שהיא תבוא על רקע של התעללות נפשית ו/או פיזית של האב בבנו.
אברהם, אמנם, לא התכוון להתעלל בבנו האהוב, אלא לשחוט אותו שחיטה מהירה וכשרה עם מינימום כאבים. ברגע האחרון, תודה לאל, חל שינוי בתוכנית האלוהית המקורית, והילד נשאר בחיים. אך מראהו, של הילד השב מגיא ההריגה, הוא שגרם לשרה להתפרץ מולו בצעקת `בני, מה עשה לך אביך?`
שלושה ימים וילד
תשובתו של יצחק היא מונולוג ציורי של ילד המום. הוא לא אומר : `אבא ואני הלכנו שלושה ימים מבאר שבע להר המוריה`, אלא `נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד`. הוא לא יודע את שמות המקומות שבהם חלפו במסעם המזורז והוא לא יודע על איזה הר הוא נעקד.
לבעל האגדה חשוב לציין כי אברהם יבוא לספוד ולבכות לשרה מהר המוריה, אבל שרה עצמה לא תדע לעולם היכן נעקד בנה – אלוהים ואברהם לא הודיעו לה על כך. גם יצחק עצמו איננו יודע על איזה הר עמד אביו לשוחטו, גם אותו לא דאגו לעדכן.
בדרך לשם, ניסה הילד יצחק להוציא פרטים מאביו. הוא כבר התלווה למסעות הקרבן של אבא, אך תמיד הלך אתם שה קטן – יצחק נקשר אל השה במהלך הדרך, וכל פעם נאלץ להיפרד ממנו בכאב גדול. הפעם הם הלכו עם כל החומרים הדרושים, אך ללא השה. מתוך סקרנות ילדותית יצחק שאל: `הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?[2]`, אביו ענה לו: `אלוהים יראה לו השה לעולה, בני`[3]. זה כל מה שאמר אברהם לילדו הקטן בדרך אל השחיטה.
אז, כששרה צעקה `בני, מה עשה לך אביך?`, הוא פירט לה את כל הידוע לו בתשובה ישירה של ילד המום ותמים: `אבא נטלני`, ו`אבא העלני הרים`, ו`אבא הורידני גבעות`, ו`אבא העלני לראש הר אחד`, ו`אבא בנה מזבח`, ו`אבא סידר את המערכה`, ו`אבא העריך את העצים`, ו`אבא נטל את הסכין בידו לשוחטני`.
אני לא עשיתי כלום, אמר קרבן ההתעללות, אבא עשה הכל.
כבר הייתי שחוט
אברהם לא לקח בחשבון את האפשרות שהילד ישוב מגיא ההריגה ויגיד לאמא `כבר הייתי שחוט`. אברהם לא יידע לעולם, שבנו יחידו אשר אהב, נקרא בפי אמו `בן העלובה`. לעולם הוא לא יידע כיצד מתה שרה. אף אחד לא יספר לו. לא אלוהים, לא בעל האגדה ובוודאי שלא יצחק. יצחק לא ידבר אתו עד יום מותו. עד יומו האחרון, יטיל פחד יצחק צל ענק על אהבת אברהם לאלוהיו.
לא ברור עד כמה, אם בכלל, התכונן אברהם נפשית לאפשרות שעד יומו האחרון יצטרך לחיות עם בן שהוצא על ידו להורג. התורה, מכל מקום, לא מדווחת לנו על כל דיבור או מגע בין אברהם ליצחק מרגע העקידה ועד מות אברהם. בסוף פרשת `חיי שרה` `ימות אברהם זקן ושבע`[4], ואז יתברר שהתורה רשמה רק דיאלוג אחד בינו לבין יצחק – את הדיאלוג שבדרך אל העקידה. אברהם לא ייפרד מיצחק לפני מותו ולא יברך אותו, כשם שעתידים יצחק ויעקב לברך את בניהם.
לא רק יצחק ישתוק לאברהם שתיקה רועמת במהלך פרשת `חיי שרה`. גם יתר הנפשות, שפעלו לצד אברהם בפרשות `לך לך` ו`וירא`, ישתקו שתיקה סופית ורועמת.
משתיק קול סמוי מחובר לפרשת `חיי שרה` ולתוכו נשאבים קולותיהם של יצחק, שרה, הגר, ישמעאל ואלוהים. אף אחד מהם לא מדבר עם אברהם עד יום מותו. כל הנפשות המעורבות בהוצאות להורג של פרשת `וירא` נכנסו, כפי הנראה, להלם. לא רק עם אברהם אין להם דיבורים. הן שותקות לחלוטין.
המפתיעה ביותר היא שתיקתו הרועמת של אלוהים. אלוהים דיבר הרבה מאד בארבע הפרשות שקדמו לפרשת `חיי שרה`. הוא עתיד לדבר עוד יותר בארבעים ותשע הפרשות הבאות. פרשת `חיי שרה` היא אחת מאותן פרשות נדירות שבמהלכן לא אומר אלוהים מאומה.
בן עקוד אינו עוד בן אהוב
עד העקידה אהב אברהם את יצחק. מהעקידה והלאה הוא חדל לאהוב אותו. זאת הסיבה שממש לפני העקידה כתוב - `קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת`[5] ומיד לאחריה כתוב פעמיים: `את בנך את יחידך` ולא כתוב `אשר אהבת`[6].
אלוהים הרי ידע, שבסופו של דבר, לא תצא השחיטה לפועל. הוא רק רצה לוודא שאברהם מוכן ומזומן בכל מאודו לשחוט את יצחק. הוא רק רצה לוודא באופן סופי שכשאברהם אומר `הנני` אין כל חציצה בין כוונתו לבין מעשיו. הוא לא היה מעוניין שאבינו ישחט את ילדו. הוא היה מעוניין שאבינו ישחט את אהבתו לילדו.
והשוחט שחט.
לא את הנשחט. את אהבתו לו.
זאת הסיבה שבו ברגע שאבינו שלח ידו אל המאכלת לשחוט את בנו, שלח אלוהים שליח להבהיר לשוחט שבנו יחידו אינו עוד אהובו. וזאת הסיבה ששעה לאחר מכן הוא שב ושלח שליח נוסף להבהיר לאב השוחט שלא מדובר בטעות מקרית - בנו יחידו אינו עוד אהובו.
מרגע זה ועד מותו בשיבה טובה, יהדהד בראשו של אברהם כלל הברזל הבא: או שאתה אוהב את בנך או שאתה שוחט אותו. בן עקוד אינו עוד בן אהוב.
שנים אוחזין בסכין – ספור אהבתם של יהוה ואברהם
אהבתו השחוטה של אברהם ליצחק היתה אמנם האהבה הראשונה המוזכרת בתורה הגלויה[7], אך בתורה הנסתרת יש רמז לכך שהאהבה הראשונה היא אהבתו של אברהם לאלוהים. את תיאורה של האהבה הזאת ניתן לחשוף מתוך תיאור ברית הדמים שנכרתה בין אברהם ואלוהים, בפרק י"ז.
כמה דקות לפני שהודיע אלוהים לאברהם על הולדת יצחק הוא הורה לו לשנות את שמו מאברם לאברהם[8]. האות `ה` שהצטרפה לשמו צרפה מתוך מהותו את הפועל `אהב`. מכאן והלאה הפך אבינו מאב-רם לאהב-רם. אוהב אלוהים.
ברית האהבה הראשונה של אבינו ואהובו התחוללה בו ביום. היתה זו ברית דמים איומה ומרהיבה שחתם אבינו בן התשעים ותשע בבשרו. ידו של אבינו רעדה אמנם בשעה שנטל את סכין הברית ושאל את אלוהיו: `מי ימול אותי?`. `אתה בעצמך`, אמר לו אלוהים. `מיד נטל אברהם סכין והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה יהוה? - שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך שנאמר אתה יהוה האלהים אשר בחרת באברם... וכרות עמו הברית` – `כרות לו הברית` אין כתוב כאן אלא `וכרות עמו` מלמד שהיה יהוה אוחז בו`.[9]
שניים אוחזים בעורלה, שניים אוחזין בסכין -
אהב-רם ויהוה כורתים ברית אהבה.
שנה ושלושה ימים לאחר מכן, נולד יצחק, ואברהם למד לאהוב גם אותו. הוא אהב לשחק עם יצחק, אהב לטייל אתו, לחתל אותו ואהב ללמד אותו תורה. משנה לשנה גברה אהבתו ליצחק כשם שגברה אהבתו לאלוהים. משנה לשנה התגברה היראה הסמויה מפני קנאתו של האהוב האלוהי באהוב האנושי. אברהם נבהל לגלות בתוכו תשוקה מפחידה אל הקנאה האלוהית הזאת, ואל הציווי הבלתי נמנע – `קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה`.
ויהי אחר הדברים האלה, והאלוהים ניסה את אברהם - שוב רעדה היד האוחזת בסכין. אברהם כבר לא היה בן תשעים ותשע, ואלוהים כבר לא היה שם על מנת לאחוז איתו את סכין השחיטה.
אברהם רעד לבד.
ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נסתר מאברהם לעד
ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים נסתר מאברהם לעד. הוא כבר לא היה שם על מנת לאחוז איתו בסכין. אברהם רעד לבד.
הדיבור האחרון של אלוהים לאברהם היה: `קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך`[10]. כל הדיבורים בין אלוהים ואברהם התחוללו בין ה`לך לך` הראשון – מארצך וממולדתך – לבין ה`לך לך` האחרון – אל ארץ המוריה.
כשהשכים אברהם בבוקר על מנת לשחוט את ילדו, הוא התכונן נפשית לפרידה מיצחק, ואולי אף משרה. הוא לא העלה על דעתו שגם אלוהים ייפרד ממנו בעקבות העקידה. עדיין לא חש לאיזו דרגת אכזריות מסוגלת להגיע אהבתו לאלוהיו.
ברגע ששמע אברהם את הקול הגואל `אל תשלח ידך אל הנער`[11], חש לתדהמתו שאלוהים כבר לא שם. הקול השמיימי הדובר אליו לא היה קולו המוכר והאהוב של יהוה, אלא קול זר של מלאך. אברהם הפגוע לא הבין מדוע אלוהים בעצמו לא אמר לו `אל תשלח ידך אל הנער`. מדוע שלח מלאך במקומו? אף פעם, לפני כן, לא דיבר אליו דרך מלאכים. תמיד התגלה אליו בעצמו ודיבר איתו דיבור ישיר ביותר.
כעבור שעה, לאחר שהקריב את האיל, הבין אברהם לאסונו שהמלאך הקודם לא היה מקרי. שוב שלח אהובו את אחד מנציגיו המלאכיים על מנת לומר לו בשנית `יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול כחול כחול אשר על שפת הים הכחול כחול כחול אשר על שפת הים הכחול כחול כחול כחול...`[12]
המילים, המוכרות כל כך, הסתחררו באזני אברהם. כל כך הרבה פעמים כבר שמע אותם מאלוהים עצמו. בשביל מה הוא צריך לשמוע אותם מפיו של סתם מלאך? בשביל זה עקד את בנו? בשביל שכר? אלוהים לא יודע שאהבתו אליו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? אז למה הוא שולח אליו דווקא עכשיו נציג עם כל כך הרבה פרסים והבטחות, וכל כך הרבה ארבה את זרעך כחול כחול כחול?!
כל המעורבים בהוצאות להורג של פרשת `וירא` נכנסו להלם בפרשת `חיי שרה`
משתיק קול סמוי מחובר לפרשת `חיי שרה` ולתוכו נשאבים קולותיהם של יצחק, שרה, הגר, ישמעאל ואלוהים. אף אחד מהם לא מוציא מלה בפרשת `חיי שרה`. כל הנפשות המעורבות בהוצאות להורג של פרשת `וירא` נכנסו, כפי הנראה, להלם בפרשת `חיי שרה`.
ההלם המוחלט, לכאורה, תקף גם את עורכיה של פרשת `חיי שרה`. לכאורה, איבדו עורכי פרשת `חיי שרה` את השליטה והוציאו לדפוס שלושה פרקים מייגעים ומעולפים – כ"ג, כ"ד וכ"ה. בשלושת הפרקים הללו יש מונולוגים ודיאלוגים ארוכים ומייגעים בין אברהם לבין דמויות מאד משניות כגון בני חת, עפרון ו`אליעזר`[13]. שלא לדבר על דיאלוגים ארוכים ומיותרים בין הדמויות המשניות לבין עצמן (לבן ואליעזר). הפרק השני של פרשתנו – פרק כ"ד – הוא הפרק הארוך ביותר בספר בראשית ואחד משלושת הפרקים הארוכים בכל התורה. שישים ושבעה הפסוקים שלו מספרים באריכות מביכה את סיפור השידוך בין יצחק ורבקה. בקלות ניתן היה לספר את הסיפור הזה בששה פסוקים. לכאורה.
מסתבר, שמאחורי האריכות המייגעת הזאת מסתתרת יראתה של פרשת `וירא`. פעם נוספת, מסתבר שאברהם מדבר ומדבר עם אליעזר ועם בני חת ועם עפרון על מנת להבליט עד אימה את המשפט היחיד שאמר ליצחק – `אלוהים יראה לו השה לעולה בני`. ועוד מסתבר, שמאחורי הוראות השידוך הארוכות והמייגעות שנתן אברהם לאליעזר מסתתרת העובדה הפשוטה שאברהם לא היה מסוגל לומר אותן ישירות ליצחק.
הוא לא היה מסוגל לומר ליצחק `אל תיקח אשה מבנות הכנעני`, ו`הישמר לך פן תשוב שמה` ו`יהוה אלוהי השמים נשבע לי לזרעך אתן את הארץ הזאת`. על אחת כמה וכמה שלא היה מסוגל לומר לו: `שים נא ידך תחת ירכי`[14].
אברהם לא היה מסוגל להגיד ליצחק מאומה מכל מה שאמר לאליעזר. הפרק הכי ארוך והכי מעולף מעיד על כך. רק בפסוק האחרון של הפרק הזה ניווכח, סוף סוף, לדעת מה זאת אהבה - "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו"[15].
יצחק יאהב את רבקה ויספר לה על מותה של אמא. אחר כך, לאט לאט, בעזרת אהבתה של רבקה, יצליח יצחק להתגבר על כל מה שעשה לו אבא.
צחוק עשתה לו קטורה בפרשת אחרי מות שרה
ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים, לכאורה, כבר לא ניסה את אברהם, `ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, ותלד לו את זמרן ותלד לו את יקשן ותלד לו את מדן ותלד לו את מדין ותלד לו את ישבק ותלד לו את שוח`.[16] ואברהם בן מאה וארבעים שנה בלדת אותם. ואולי בגבורות מאה וחמישים. צחוק עשתה לו קטורה בסוף פרשת אחרי `מות שרה`. לכאורה. כל השומע יצחק.
חיים אחרים לגמרי הצליח אברהם לחיות אחר הדברים הללו. לכאורה. חיים שניים. שני חיי אברהם[17]. חיים שיש בהם אשה אחרת וילדים אחרים. חיים של עושר וכבוד. חיים של זכרונות. לכאורה. חיים של שכחונות.
ויהי `אחר הדברים האלה` והאלוהים, לכאורה, כבר לא מנסה את אברהם. אברהם, לכאורה, כבר לא צריך להשכים בבוקר על מנת לעקוד את זמרן ואת יקשן, ועל מנת לגרש את ישבק ואת מדין, ועל מנת לקלקל את השורה, ועל מנת לתקן תפילת שחרית.
האהבה, לכאורה, כבר תיקנה את השורה, ותפילת שחרית כבר מתוקנת לדורות, וקטורה, לכאורה, איננה שרה, ולזמרן ויקשן כבר אין סיבה להיות מוגשים על מגש המגורשים שעליו ניתנה הבשורה האלוהית לדורותיה.
`אחר הדברים האלה` לא נותרו לאברהם סיבות להתייצב עם שחר ולומר `הנני!`, ולא נותרו לו נסיונות על מנת לעבור אותם בהצטיינות יתרה. לכאורה.
`אחר הדברים האלה` מתקבל הרושם שפרשת `אחרי מות שרה`, היא לכאורה פרשת `חיי קטורה`, אבל, למעשה, אין פרשה זאת אלא שחזור יומיומי איום ונורא של פרשת `וירא`.
ישמעאל ויצחק ויבכה ובכל
`שלושה בנים היו לאברהם ולא רק שניים. שלושה בנים היו לאברהם – ישמעאל ויצחק ויבכה. אף אחד לא שמע על יבכה כי הוא היה הקטן והאהוב שהועלה לעולה בהר המוריה..."[18]
אף אחד לא שמע על ישבק ועל יקשן, ואף אחד לא שמע על שוח ועל מדן, ואף אחד לא שמע על מדין ועל זמרן, ואף אחד לא שמע על בכל, כמו שנאמר: "`ויהוה ברך את אברהם בכל`[19] - מאי בכל? רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת; רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת; אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ובכל שמה..."[20]
לפחות בת אחת ותשעה בנים היו לאבינו אברהם על פי שיטתם של האחרים - ישמעאל ישבק ויקשן ; יצחק יבכה ובכל ; זמרן שוח מדן ומדין. עדיין מוקדם לקבוע אם ילדה קטורה לאברהם רק ששה בנים, או גם בנות, שבנתיים, אף אחד לא יודע את שמן.
אף אחד לא יכול לדעת, בשלב זה, מתי יבואו אחרים חדשים וידרשו את שמותיהן של בנות קטורה. כשם שאף אחד לא יודע מתי תבואנה אחרות חדשות ותדרושנה על פי הכתוב את שם אמו של יבכה, וכשם שאף אחד לא יודע מיהם אותם האחרים שכבר לפני אלפיים ומאתיים שנה גילו לנו כי שם אמו של אברהם הוא עדנה, כמו שנאמר: `וביובל השלושים ותשעה בשבוע השני בשנת אחת לקח לו תרח אשה ושמה עדנה בת אברם בת אחות אביו לו לאשה ובשנה השביעית לשבוע הזה ילדה לו בן ויקרא שמו אברם כשם אבי אמו כי מת, והיא בתו טרם תהר לבן`[21]
בלילות, כשנודדת שנתו, חושב אברהם הרבה על אמא עדנה, שילדה אותו לאבא תרח בשנת 1876 לבריאת העולם[22]. אמא עדנה קראה אותו אברם – במלעיליות גלותית - על שם סבא אברם, שמת צעיר בארצו ובמולדתו האחרת. השנה שנת 2046 לבריאת העולם, ואברהם בן 170, זקן בא בימים ומבורך בכל, חושב לפעמים על כך שמן הראוי היה לקרוא עדנה לאחת מבנותיו, ואולי אפילו תרח לאחד מבניו.
פעם, נזכר אברהם, לפני הדברים האלה, לפני יותר משבעים שנה, קבע אלוהים את שמות ילדיו. שנה לפני שהם נולדו כבר קבע אלוהים לישמעאל ויצחק שיהיו ישמעאל ויצחק. עכשיו אלוהים לא מתערב בחיי ילדיו, ואברהם מאד רצה לקרוא להם עדנה או תרח.
אבל במחשבה שניה הוא מבין שבתקופה כזאת של `אחר הדברים האלה`, הוא לא יכול לעשות לילדים שלו דבר כזה, ולקרוא להם עדנה או תרח. הוא קורא להם זמרן, יקשן, יבכה, מדן, בכל, שוח. שמות כנעניים אקזוטיים מתחדשים. שמות פוסט מודרניים של `אחר הדברים האלה`.
אב - ר – הם, אל תלך לשם
פתאם, ללא כל הודעה מוקדמת, מרגיש אברהם שהוא עם ומתחיל ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ המוריה.
כל לילה דופקים פטישים אלוהיים בראשו, ובבוקר הוא משכים ואומר `הנני`, ומקשיב בפעם המי יודע כמה לפקודה האלוהית שהיא תמצית כל הפקודות האלוהיות של חייו:
`לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל ארץ המוריה!!!`
אברהם כבר ישיש מופלג בן 174 ולפעמים הוא לא כל כך זוכר את הדרך לארץ המוריה. הוא מתיישב על גזע כרות של עץ נדיב, ומקשיב פנימה לקול הקדום ביותר מכל הקולות שהוא זוכר:
אב - ר - הם
אל תלך לשם
כי - ה – ז-אב
יאכל אותך הַם...
[1] רבותינו ז"ל אמרו שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים. ואם דברי קבלה נקבל. ומדרך סברא אין זה נכון, שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה, ויהיה שכרו כפול משכר אביו שמסר עצמו ברצונו לשחיטה, ואין בכתוב מאומה על יצחק. ואחרים אמרו שהיה בן חמש שנים, גם זה לא יתכן, בעבור שנשא עצי העולה. והקרוב אל הדעת שהיה קרוב לי"ג שנים, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו. והעד שאביו הסתיר הסוד ממנו, ואמר אלהים יראה לו השה, כי אילו אמר לו אתה העולה, יתכן שיברח: (פירוש אבן עזרא לבראשית כב ד). – על פי אבן עזרא, בניגוד לרוב הפרשנים, יצחק היה ילד בעקידה. כך נראית לי גם רוח האגדה מפסיקתא דרב כהנא המצוטטת בראש הפרק. אמנם על פי חישוב `פשוט` של התאריכים אם אמנם מתה שרה מיד בעקבות העקידה היה יצחק צריך להיות בן שלושים ושבע (היות ושרה הייתה בת מאה עשרים ושבע במותה וכשנולד יצחק הייתה בת תשעים). מכל מקום, ההתייחסות האישית שלי אל הנעקד ואמו היא כאל ילד בין גיל חמש לשלוש עשרה ואל אמא בגיל `נורמלי`.
ובכלל, כל הענין הזה של הפיכת יצחק העקוד לגבר בן שלושים ושבע מביא במודע או שלא במודע להדחקה מסוכנת של אכזריות אבינו אברהם. יש הבדל מוחלט בין אבא שעוקד את בנו הקטן בניגוד לרצונו, לבין גבר בן שלושים ושבע שמוסר את נפשו על קידוש השם עלי ידי עידוד אביו הזקן לעשות כך...
3 בראשית כב ז
[3] בראשית כב ח
[4] בראשית כה ח
[5] בראשית כב ב
[6] פעם ראשונה - בראשית כב יב - `ולא חשכת את בנך את יחידך ממני`; פעם שניה - בראשית כב טז-יז - `יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול…`
[7] המלה `אהבת` בפסוק `קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת` היא המופע הראשון של הפועל א.ה.ב בתנ`ך.
[8] ולא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם (בראשית יז ה)
[9] בראשית רבה פרשה מט
[10] בראשית כב ב
[11] בראשית כב יב
[12] על פי בראשית כב טז-יז
[13] למען הדיוק לא מוזכר שמו של אליעזר בכל הפרק, אלא ב`עבדו, זקן ביתו המושל בכל אשר לו (בראשית כד ב)
13 בראשית כד ב-י
[15] בראשית כד סז
[16] על פי בראשית כה א- ב
[17] בראשית כה ז
[18] יהודה עמיחי, מתוך `פתוח סגור פתוח`
[19] בראשית כד א
[20] בבלי בבא בתרא טז ע"ב
[21] ספר היובלים יא יד-טו
[22] על פי הפסוקים מספר היובלים המצוטטים בהערה הקודמת נולד אברהם בשנה השביעית לשבוע השני ביובל השלושים ותשעה לבריאת העולם. זוהי שנת 1876 לבריאה (א` תתס`ו) - 38 כפול 49 ועוד 14