ברגע שראתה את יצחק ידעה שרה שאברהם ביצע בו פשע איום ונורא. שבוע לפני כן הם נעלמו לה ושרה ציפתה לגרוע מכל.ימים רבים לפני היעלמותם חשה בדאגה גוברת את אהבתו הבוערת של אברהם לאלוהיו, ומיום ליום יראה יותר מהרגע שהאהבה הזאת תעבירו על דעתו. ברגע שראתה את יצחק שמחה מאוד לראותו חי, אך מיד הבחינה בעיניו השחוטות, והתפרצה כלפיו בשאלת "בני, מה עשה לך אביך?"[1]
שאלת "בני, מה עשה לך אביך?" היא שאלת מפתח שאמהות אוהבות ומפוחדות שואלות את בניהן המוכים. מעצם מהותה חייבת שאלה כזאת להישאל שלא בנוכחותו של האב המתעלל.
אברהם, אומנם, לא התכוון להתעלל בבנו, אלא לשחוט אותו שחיטה מהירה וכשרה במינימום כאבים. ברגע האחרון, תודה לאל, הופיע המלאך הגואל ויצחק נשאר בחיים, אך עיניו השחוטות גרמו לשרה להתפרץ בצעקת "בני, מה עשה לך אביך?".
תשובתו של יצחק היא מונולוג של ילד שחוט. הוא לא אומר: "אבא ואני הלכנו שלושה ימים מבאר שבע להר הבית", אלא "נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד". הוא לא יודע את שמות המקומות שבהם חלפו במסעם המזורז, והוא לא יודע שהר הבית עליו העלהו אביו לעולה הוא לא סתם עוד "הר אחד"...
"אבא נטלני", אמר קרבן ההתעללות, "אבא העלני הרים", ו"אבא הורידני גבעות", ו"אבא העלני לראש הר אחד", ו"אבא בנה מזבח", ו"אבא סידר את המערכה", ו"אבא העריך את העצים", ו"אבא נטל את הסכין בידו לשוחטני וכבר הייתי שחוט... " אני לא עשיתי כלום, אמר הקורבן, אבא עשה הכל...
"אוי לך בן העלובה", צעקה שרה ויצאה נשמתה, "כבר היית שָׁחוּט..."
"אוי לך בן העלובה", היא צועקת עד עצם היום הזה ויוצאת נשמתה ב"שָׁחוּט"...
עד עצם היום הזה מתגלגלת צעקתה בחלל הר הבית.
[1] ... וכיון שבא (יצחק) אצל אמו אמרה לו: `בני מה עשה לך אביך?`, אמר לה: `נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר את המערכה והעריך את העצים והעקידני על גבי המזבח ונטל את הסכין בידו לשחטני, אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי שחוט, אמרה לו: ווי לך ברא דעלובתא, (אוי לך בן העלובה) אילולי דאמר קודשא בריך הוא אל תשלח ידך אל הנער כבר היית שחוט. לא הספיקה לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתה. (פסיקתא דרב כהנא פרשה כ"ו)