בראשית היה אלהים באופוריה מוחלטת, בסוף שקע יהוה בדכאון עמוק

 

 בראשית היה אלהים באופוריה מוחלטת - "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"[1]. בסוף שקע יהוה בדכאון עמוק – "וַיִּנָּחֶם יהוה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"[2]. על ההבדל בין אלהים ליהוה ראי/ה http://arzi.co.il/article.php?id=73

 

בראשית היו לנו שבעה מופעים מרהיבים של "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" - יום ראשון כי טוב, יום שלישי פעמיים כי טוב, יום רביעי כי טוב, יום חמישי כי טוב, יום ששי כי טוב מאד. בסוף נותרנו עם "וַיַּרְא יהוה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם"[3] - רק רע כל יום ראשון, רק רע כל יום שני, כל יום שלישי פעמיים כי רע, רק רע בימי רביעי חמישי ושבת, ביום ששי רע מאד...

 

בראשית היו שמונה אמירות אלוהיות בוראות עולם – "יהי אור" ; "יהי רקיע בתוך המים" ; "יקוו המים מתחת השמים" ; "תדשא הארץ דשא" ; "יהי מאורות ברקיע השמים" ; "ישרצו המים שרץ נפש חיה" ; "תוצא הארץ נפש חיה" ; "נעשה אדם בצלמנו". בסוף נותרה רק אמירה אלוהית מחריבה - "וַיֹּאמֶר יהוה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם"[4].

 

מאז ומעולם היה "הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן"[5]. זאת אחת הסיבות לכך שכשברא אלוהים את העולם הוא היה מודע היטב לאפשרות חורבנו – "למה נברא העולם ב(אות) ב? - שהוא לשון ברכה, ולמה לא ב(אות) א? - שהוא לשון ארירה ... אמר הקדוש ברוך הוא: הריני בוראו בלשון ברכה והלואי שיעמוד..."[6] -  (ראי/ה עלמא D ועולם ב - http://arzi.co.il/article.php?id=69

 

למרגלות כל גלי האופוריה האלוהית ידעה ההויה שהעולם נתון בסכנה מוחשית ומיידית. אותו אלוהים שראה את הכל כי טוב כבר חש בתת מודע ההווייתי שלו כי כל עולמו תלוי על בלימה. הוא ידע שאין לו שליטה על כל הענין הזה, ועל מנת שלא לפתוח פה לשטן הוא חשש להתחיל את מעשה הבריאה באות אל`ף - על מנת שלא יהיה העולם ארור. אבל העולם נהיה מה זה God Damn ארור... נשטף במבול אימתני וטבע במצולות. נתלה על בלימה ונסחף בזרם. מיום שנברא העולם על ידי מי שנברא הוא תלוי ועומד על ה`ב` של הבלי-מה שלו.

 

המעברים מפרשות בראשית לפרשות המבול הם ספורי הקונפליקט שבין עולמו האלוהי והמושלם של כל אחד מאתנו, לבין ההוויה החלשה והמודחקת שלו. ההויה היא החולשות שלנו, היא ההתעצבות-אל-לב שלנו, היא ההכרה בקיומו של הרוע בתוכנו, היא ההנג-אובר שבקצה כל האופוריות. אם לא נדע להסתכל לה בעינים ולקרוא בשמה נטבע במבול נרקיסיסטי ומלוקק של בלה בלה בלה... 

 

 נׂח הנַחְנַח

 

 "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יהוה"[7] - איזה פסוק מעצבן... – את כל היקום מחליט האל הקפריזי והמדוכא למחות מעל פני האדמה – נשים, גברים, זקנים, ילדים, ילדות, כלבים, צפורים, לויתנים - רק נח, מבין כל אלו, מצא חן בעיניו.

 

נח הנחנח. ילד טוב ירושלים. עושה מה אומרים לו. לא מקשה קושיות מיותרות. אלוהים אומר לו יהיה מבול, נח אומר "מה לעשות", ומניף ידים לצדדים. אלוהים אומר לעשות תיבה. נח הולך להביא ארגז כלים. אלוהים נותן מידות מדויקות. נח רושם בדיוק מה שאלוהים אומר. לא שואל שאלות מיותרות. לא מנסה להבין למה להטביע כל כך הרבה ילדים קטנים. כל כך הרבה כלבים וצפורים ופרפרים. זה לא העסק שלו.

 

 פרו ורבו, ניצולים יקרים, תשכחו את כל מה שהיה ותעשו חיים

 

 אחרי המבול נתחיל שוב מבראשית. הארץ תהיה תוהו ובוהו, אבל רוחנו האלוהית האופורית תשוב לרחף על פני מי המבול, ותבטיח לנו הרבה נינוחות ונוח, כמו שייאמר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ... וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ"[8]

 

יהיה בסדר, נאמר לעצמנו, תרגישו נוח, אל תדאגו, אל תעברו לדום מתוח. המבול מאחוריכם, ניצולים יקרים, פרו ורבו ומלאו את הארץ, תשכחו את כל מה שהיה ותעשו חיים.

 

אבל אז יעלה ויבוא ממעמקינו יהוה הדכאוני, וישוב להתעצב אל ליבו ממש כמו לפני המבול. וממש כמו לפני המבול הוא ירגיש צורך עז להכות שנית.

 

אז כדי להשכיח מיהוה את יגונו נטפל בו באופן מאד נינוח, ונקריב לו קרבנות רבים כדי למצוא חן בעיניו, כמו שייאמר: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ"[9]. מלוא נחיריו ישאף יהוה ניחוח נינוח וידבר אל ליבו דבורי הויה נינוחים, כמו שייאמר: "וַיָּרַח יהוה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יהוה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"[10].

 

אז ישוב אלוהים האופורי והטוב, וימהר לברך את נח, כמו שייאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ"[11].

 

פעמיים לפני המבול כבר בירך אלהים האופורי את כל הטבועים שבדרך בברכת `פרו ורבו`[12] ; מיד לאחר המבול מיהר להורות לכל הניצולים לפרות ולרבות בפעם השלישית, וצירף לכך שתי ברכות `פרו ורבו` נוספות – הרביעית כמו שנאמר לעיל, והחמישית כמו שייאמר להלן ללא שמץ של אירוניה: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ ... [13]

 

חמש פעמים בתשעה פרקים מברך/מצוה/ממליץ אלוהי הטוב המוחלט על `פרו ורבו`. תמיד המצוה המבורכת והמומלצת הזאת באה אלינו מן הצד האלוהי האופורי שבנו, אף פעם לא מצידה של ההויה (יהוה). אחרי הכל, על מנת לעסוק בקיום העולם יש צורך בהמון אשליה. הורמוני הרביה שלנו מופעלים על ידי האשליה שיש טוב אלוהי מוחלט ואנו נבראנו בצלמו.

 

זאת כנראה הסיבה לכך שרק אלהים האופורי מצוה אותנו על `פרו ורבו`, ואילו יהוה לא ציווה זאת מעולם. וזאת כנראה הסיבה שרק אלהים האופורי והטוב טורח להזכיר לנו כי נבראנו בצלמו הטוב. יהוה היודע רע וטוב כאחד האדם איננו מזהה את עצמו עם הטוב המוחלט, ואיננו מצווה עלינו להידמות לו ולשכפל מעצמנו אינסוף צלמים אלוהיים. הוא יודע בדיוק כמונו שלא ניסחף לתוך הענין הזה מתוך ציווי אלוהי, אלא מתוך תשוקת היצר שלנו, היודע, בדיוק כמוהו, רע וטוב כל היום.

 

אז על גדות המבול, בין הציווי האלוהי לפרות ולרבות, לבין התשוקה ההווייתית להותיר עקבות בתוהו, אנו ניצבים משתאים, מבלי לדעת לאן, אם בכלל, להמשיך את עצמנו.

​

[1] בראשית, א לא

[2] בראשית, ו ו

[3] בראשית ו ה

[4] בראשית ו ז

[5] ראה למשל בראשית רבה פרשה ג ; בראשית רבה פרשה ט ; קהלת רבה פרשה ג

[6] בראשית רבה פרשה א

[7] בראשית ו, ח

[8] בראשית ח טו-יז

[9] שם, כ

[10] שם, שם

[11] בראשית, ט, א

[12] בראשית א, כ"ב ; בראשית א, כ"ח

[13] בראשית ט ו-ז