וַתִּקְרָא אֱלִישֶׁבַע עוֹד אֶל מֹשֶׁה וַתְדַבֵּר אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: היום יום השבעה הששי שאני יושבת לבדי על נדב ואביהוא, וכבר ששה ימים שאני קוראת אליך מאהל האבלות שלי, ועדיין אינך עונה, ועדיין לא באת לנחם אותי. על פי התאריך המקראי היום הוא הששי לחודש הראשון בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, על פי התאריך העברי היום ו` בניסן 2449 לבריאת העולם. על פי התאריך שלי היום הוא יום שמיני הארור. כל הימים שנותרו לי לחיות על פני האדמה הם יום שמיני הארור.

​

לפני ששה ימים נשרפו כליל נדב ואביהוא. לא היתה הלוויה. לא נשאר מה לקבור. אתה, משה, נתת הוראה למישאל ולאלצפן בני עוזיאל לגרור את כותנותיהם אל מחוץ למחנה. עליי, כמובן, נאסר להתקרב לאזור, אבל כל מי שהיה שם דיבר בשבח בגדי הקדש המשוכפצים שלבשו, שאפילו אש שמימית שיצאה מקדש הקדשים לא יכלה להם. כמה מהם סיפרו לי שנשרפה רק נפשם של נדב ואביהוא, וגופותיהם נותרו שלמות ויפות, והם משרתים עכשיו את יהוה בבית המקדש של מעלה. ברגעים של חולשה אני נאחזת בקרנות המזבח של הספור הבזוי הזה. יהיה הספור אשר יהיה, אף אחד לא העביר לי שום נוסח  רשמי. לא רק אתה, משה, לא באת לעדכן ולנחם ולתמוך ולתת חבוק, אלא גם שלושת הגברים הנותרים לי לא באו לומר מלה. למה? - כי אתה אסרת עליהם לצאת מהמשכן, וממילא הם לא יכלו לבוא אליי והותירו אותי לבד בשבעה ובאבל. הרבה יותר גרוע: בשם יהוה אסרת עליהם לגלות כל סימן של אבל, והזהרת אותם שאם יעזו להתאבל על נדב ואביהוא ימותו גם הם!

כך, מלה במלה, צוית על אהרן אלעזר ואיתמר בשם יהוה: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹוָה. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהֹוָה עֲלֵיכֶם"[1]

​

שמונה ימים לפני האסון כבר איימת על חמשת הכהנים שלי באיום "ולא תמותו". היה זה כאשר פקדת עליהם את פקודת שבעת ימי המילואים - "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יהוה וְלֹא תָמוּתוּ ".[2] - שבעה ימים ושבעה לילות הם שמרו את משמרת יהוה שהסתיימה במות שניים מהם. אבל אזהרת "לא תמותו" שלאחר האסון היא הרבה יותר חמורה. אתה, במו פיך, איימת עליהם שאם הם יעזו להתאבל על נדב ואביהוא, ישחרר יהוה קצף קטלני מתוך ליבת כור יהוה המבעבעת בקֹדש הקֹדשים, והקצף הקטלני יביא לנגף גדול בקרב בני ישראל.

​

למה יקצוף יהוה קצף קטלני כל כך? למה ימנע מאב ומאחים שכולים להתאבל על יקיריהם שנשרפו זה עתה? למה יאסור עליהם לצאת מפתח אוהל מועד, ולקבור את מתיהם ולשבת עליהם שבעה? - כי אחרי ככלות הכל מדובר ביום שמחת לִבו של יהוה, כמו שנאמר במפורש בשיר השירים שהוא קדש קדשים - צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ יְהׂוָה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ[3] - ביום חתונתו - יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו. וביום שמחת לבו - זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן[4].

​

על פי ספר הקרבנות של יהוה אין תירוץ בשמים ובארץ שיש בו כדי להצדיק את השבתת שמחת לִבו של יהוה  - "וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו ולא יבכו כלל, וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא אתם, והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום, והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל".[5]

​

אסור לשחק באש עם יהוה הקוצף. אסור להפוך את יום שמחת לִבו ליום הקצף. חל איסור חמור על שלושת המשיחים שלי להתאבל על יקיריהם ביום שמחת לִבו של יהוה. מצווה גדולה לשמוח מוטלת עליהם – מצוות "שמח תשמח רעים האהובים", ומצוות "והיית אך שמח" שבעה ימים ושבעה לילות. רק אני, אמא אלישבע, לא מחויבת במצוות "והיית אך שמח". אחרי ככלות הכל פטורה אני ממצוות עֲשֵׂה שהזמן גרמן, ורשאית להתאבל על שני בניי, ולשבת עליהם שבעה.

​

אֵיכָה יַשְׁבָה אֱלִישֶׁבַע שִׁבְעָה לְבַדָּה? אֵיכָה יַשְׁבָה בָּדָד? אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הָיְתָה שָׁכּוּלָה פַּעֲמַיִם. כִּפְלַיִם עַל כָּל שִׂמְחוֹתֶיהָ. בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַילָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ. אֵין לַה מְנַחֵם מִכָּל אוֹהֲבֶיהָ. קָמוּ בָנֶיהָ וַיַעַזְבוּהָ. בַּעֲלָהּ וִיְהַלֵּל יָהּ.

רק עליי, אמא אלישבע, לא חל כל איסור להתאבל ביום שמחת לִבו של יהוה. רק אני וכל בית ישראל רשאים לבכות את השריפה אשר שורף יהוה עד עצם היום הזה. ורק עלי מחיל המדרש פסוק אחר משיר השירים – "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה?" – זאת אלישבע בת עמינדב שראתה שש שמחות ביום אחד - ראתה את גיסהּ [משה] מלך, ואת אחיה [נחשון] נשיא, ואת אישהּ [אהרֹן] כהן גדול, ואת שני בניה [נדב ואביהוא] סגני כהונה ואת נכדה [פנחס] משוח מלחמה - כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, ומיד נעשית כתימרות עשן...".[6]

​

כיוון שנכנסו בניי להקריב ויצאו שרופים נהפכה שמחתי לאבל, והפכתי להיות קורבן עולה מן המדבר. "הזאת אלישבע?", שאלו כולם, "הזאת אלישבע אם הבנים שמחה מקוטרת מור ולבונה? הזאת אלישבע אם כל הקדושים הקרביים? אלישבע תמרות עשן. אלישבע עולה מן המדבר. אלי7 אלי7 שלא תיגמר לעולם...".

​

לכן, משה, צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָי לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא אֱלִישֶׁבַע הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בָּה. [7]  וְזֹאת תּוֹרַת המִּנְחָה: והקריבו בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים את אֱלִישֶׁבַע אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ, וְקָמְצוּ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִירו אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה נִיחֹחַ אִשֶּׁה. [8]

​

כי מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה? – זאת אלישבע אם אביהוא ונדב שהיא גם עולה כליל וגם מנחה מקוטרת לבונה. נִיחֹחַ אִשֶּׁה. וְהַנּוֹתֶרֶת מִמני לְאַהֲרֹן וּלְבָנָי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.

כי הגברים שלי מזהים את קרבן המנחה שלי עם קרבן הנפש הנשית, שכן, בספר הקורבנות שלהם הוא מוקרב בגוף שלישי נקבה - "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה".[9] ומעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת (לקרבן מנחה), והיה כהן מְבַזֶה עליה ואומר: "ראו מה הן מקריבות? מָבָּזֶה (מה בזה) לאכול? מָבָּזֶה להקריב?" נראתה אלישבע לכהן בחלום: "אל תְבָזֶה עליה כאילו נפשה הקריבה".[10]

אל תְבָזֶה עלי, משה, ואל תבוזו לי אהרן אלעזר ואיתמר. אל תראוני שאני שחרחורת, שאני שרופה באש. אל תראוני שאני עולה מן המדבר כעולת מנחה שרופה, שנפשי נשרפה באש לא זרה בכלל – אש על כוחותינו – אש אש אש!

 

[1] שמות י ו - ז

[2] ויקרא ח`, ל"ה

[3] שיר השירים ג יא. במקור כתוב צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלׂמׂה", אך רש"י כבר הבהיר שם כי "כל שלמה האמורים בשיר השירים קדש מלך שהשלום שלו".

[4] רש"י שם

[5] רמב"ן על ויקרא ו` ו`, דיבור המתחיל הנה משה

[6] שיר השירים רבה פרשה ג`, פִּסקה י"ג

[7] על פי ויקרא ו ב

[8] על פי ויקרא ו ז ; ב א - ב

[9] ויקרא ב א.

[10] על פי ויקרא רבה פרק ג סימן ה