הצירוף "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" מתאר את המהפכה הגדולה של העתיד המתהווה לנגד עינינו. בעתיד המתהווה הזה האיש אינו המזריע הבלעדי, והאשה איננה כלי קיבול של זרעים גבריים. הצירוף "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" טומן בחובו את האפשרות העתידית של "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ אֶת עַצְמַה". אפשרות עתידית זו תשים קץ לעידן "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", שבמהלכו סימן הגבר את שטחיו הכבושים בעזרת הזרעים שריסס על כל גבעה ותחת כל עץ רענן...

​

כל דבר תורה שתלמידה חכמה עתידה לחדש ביום מן הימים כבר ניתן למשה בסיני.[1] כשאמר יהוה למשה "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ", הוא לא חלם על כך שמדובר בחידוש עתידי של עברית משוחררת שעוד ידובר בה.

​

שבעים פנים לתורה המתחלנת. השדה הלשוני של התורה המתחלנת טומן בחובו זרעים אפשריים של שפה עתידית מתהווה, החורגת אל מעבר לגבולות המפורשים והמתורגמים עד כה. לעומת זאת, השדה הלשוני של פרשני ומתרגמי העבר וההווה, קרוב הרבה יותר ל"פשט" הפטריארכלי היוצא מתוך ההנחה, שהגבר הוא לעולם המזריע והאשה היא לעולם המוזרעת.

​

כך, למשל, פירש הרמב"ן את "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" - "...אין הכוונה שייעשה הולד מזרע האשה, כי האשה אף על פי שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא ייעשה בהן זרע כלל, או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר...". אשת העבר היא בסך הכל כלי קיבול של זרעים גבריים המעצבים באופן בלעדי את דור העתיד. "אשה גולם היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ".[2] [3]

​

כל עוד לא תממש אשת העבר את ייעודה ככלי קיבול של זרעי הגבר, היא תהיה בבחינת גולם. לכשתיבעל אשת העבר היא תפסיק להיות גולם, אך במקום להפוך לפרפר היא תהפוך לכלי. את הגבר הבועל תהפוך אותה הבעילה לחבר מן המניין במִסדר "בני ברית".

-----------------------------------

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחַי: "מפני מה אמרה תורה (שאשה) יולדת מביאה קורבן חטאת?"[4]

אמר להם: "בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן"

(שאלו עוד) "ומפני מה אמרה תורה אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם?" -

אמר להם: "זכר שהכל שמחים בו מתחרטת משבועתה (אחרי) שבעה (ימים) ; נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת (אחרי) ארבעה עשר...".[5]

​

כה אמר בר יוחאי: "נשים דעתן קלה"[6], ואין הן מסוגלות לעמוד בצער הלידה, ובשעה שהן יולדות הן נשבעות שלא יתנו עוד לבעליהן לבעול אותן ולגרום להן שוב לכאב הלידה. אבל כעבור שבוע (לאחר לידה משמחת של זכר) או שבועיים (לאחר לידה מעציבה של נקבה) שבה אליהן תשוקתן, ומכיון שדעתן קלה הן מפֵרוֹת את שבועתן, ולכן עליהן להביא קורבן חטאת.

​

כל הנשים היולדות הן חוטאות ועליהן להביא קורבן חטאת. כל הנשים דעתן קלה...

עד כאן דברי בר יוחאי הזכר שהכל שמחים בו, ואף הקב"ה שהכל שמחים בו אמר ממש כדברים הללו: "בשעה שהאשה יושבת על המשבר היא נשבעת ואומרת: "עוד איני נזקקת לבעלי מעתה", והקב"ה אומר לה: "תשובי לתשוקתך! תשובי לתשוקת אישך!"...".[7]

​

הזכר שהכל שמחים בו לא ידע לעולם ללדת בעצב. רק הנקבה שהכל עצֵבִים בה תלד בעצב לעד. זהו שאמר זכר הזכרים לכל אשה שדעתה קלה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".[8]

​

[1] על-פי תלמוד ירושלמי פאה פרק ב הלכה ו

[2] ישעיהו נד ה

[3] בבלי סנהדרין כב, ב

[4] `וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת (ויקרא יב ו)

[5] בבלי נדה לא א

[6] בבלי שבת לג ב

[7] בראשית רבה פרשה כ פסקה ז

[8] בראשית ג טז