איך זה שכבר כמה ימים אנחנו מדברים על מקדש ועל משכן ועל ארון ועל דביר ועל מזבח ועל יריעות ועל נר תמיד ועוד לא הזכרנו אפילו במלה אחת את חיים נחמן? הרי בלי ח"ן לא היינו שואפים לחלן כל פרק בתנ"ך ל-929 חלונות. בלי ח"ן לא היינו מחלנים כל יריעה וכל נר תמיד וכל אהל שם וכל דביר וכל היכל וכל מקדש וכל משכן. בלי ח"ן לא היינו באים אל הקׂדש בכל יום כדי לחלן אותו לחלונות רבים ומקודשים ומגוונים כל כך.

​

שני חלקים לדרשה שלפנינו - החלק השני - לְאוֹר נֵר הַמַּתְמִיד - הוא מדרש ח"ן על נר התמיד המוזכר בפרק היומי (שמות כז) של "מחלנים 929". החלק הראשון הוא מדרש ח"ן על יריעות המשכן מהפרק של אתמול (שמות כו) - "וּבְרַפְּאִי אֶת מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי". פסוק מכונן זה של ביאליק, הלקוח מתוך "על סף בית המדרש" מהווה השראה ללוגו של "מחלנים 929" ושל כל הטרנד הזה של שיבה מחלנת לארון הספרים היהודי.

​

וּבְרַפְּאִי אֶת מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי

בפסוק זה, הלקוח מתוך "על סף בית המדרש", מייעד חיים נחמן את עצמו ואותנו לרפא את מקדש יי ההרוס שאינו אלא בית המדרש הישן, כמו שנאמר בפתיחת השיר – "מִקְדַּשׁ אֵל נְעוּרַי, בֵּית מִדְרָשִׁי הַיָּשָׁן!".

​

המקדש החרב שחיים נחמן בן העשרים מדבר עליו כאן בסוף המאה ה-19 הוא בית המדרש הרבני החרב שהוקם בסוף המאה הראשונה לספירה על חורבות בית מקדשו של הורדוס. חורבן בית המדרש הרבני שהוא מדבר עליו בסוף המאה ה-19 הוא גם חורבן חייו – "וְשֵׁנִית, בֵּית מִדְרָשִׁי, כְּפוּף רֹאשׁ כֶּעָנִי / וּמַשְׁמִים כָּמוֹךָ עַל סִפְּךָ אֶעֱמֹדָה; / הַאֵבְךְּ לְחֻרְבָּנְךָ, אִם אֵבְךְּ לְחֻרְבָּנִי, / וְאִם לִשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אֵבְךְּ וְאֶסְפֹּדָה?". חיים נחמן, בניגוד לרובנו, לא נשאר לבכות ולקטר על עולמו החרב, אלא עובר בסוף השיר אל שלב הגאולה והריפוי (הילינג) שהוא: בניית בית המקדש הריבוני על חורבות בית המקדש הרבני, כלומר: בניית בית המדרש הריבוני המחלן של המאה ה-20 (וה-21) על חורבות בית המדרש הרבני הצנטרליסטי של סוף המאה ה-19.

​

"לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ, / מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים... וּבְרַפְּאִי אֶת מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס – אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי..." – פעולת ריפוי מקדש יי ההרוס כוללת גם את קריעת חלונות המקדשים המפוארים של שלמה והורדוס, וגם את הרחבת יריעות אוהל המשכן הצנוע של משה שאתמול הרחבנו עליהן את הדיבור ב"מחלנים 929" – "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם: אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת (שמות כו א – ב).

​

מזווית ראייתו של ח"ן בן העשרים, אין בסוף המאה ה-19 הבדל בין משכן היריעות הצנוע של משה הענו מכל אדם לבין מקדשי החלונות המפוארים של שלמה והורדוס וכל המלכים הרודנים שביניהם - כולם כאחד הם בבחינת המקדש המקראי החרב, תודה לאל, ועלינו לעשות הכל כדי שחס וחלילה הוא לא ייבנה מחדש במהרה בימינו. למה? – כי משכן משה הצנוע היה משכן דמים ממש כשם שמקדשי שלמה והורדוס היו מקדשי דמים.

​

בסופו של דבר, ועם כל הכבוד לרומנטזיציה שעושים כאן למשכן היריעות המינימליסטי, אסור לשכוח ששפיכות דמים תהיה המאפיין הבולט שלו – הן שפיכות דם הבהמה והעוף והן שפיכות דם האדם. ממש לא נעים להרוס כאן את החגיגה לכל אלו שהתחילו להידלק על פשטות המשכן הצנוע שאין בו אלא יריעות וארון ושלחן ומנורה ותכלת וארגמן, ואין בו אלא אל צנוע וביישן השוכן בפרטים הקטנים והמסתפק במועט. צר לי, אבל כל הפרטים הקטנים והנחמדים הללו אינם אלא מבוא לקראת נהרות הדם שיתחילו להישפך כאן החל מעוד שני פרקים. מבלי לעשות ספוילינג, הנה, למשל, כמה פסוקים מהפרק של מחרתיים (שמות כט) – "וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ... וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב... וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל (השני) וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב...".

​

ואלו רק קילוחי דם ראשונים. בהמשך ספר שמות ובספרי ויקרא ובמדבר זה ילך ויהיה הרבה יותר גרוע, שלא לדבר על ספרי מלכים א ומלכים ב. וטוב מאד שכל זה נחרב, וטוב מאד שעל חורבותיו נבנה במאות הראשונות לספירה בית מדרש רבני שחרת על דגל התורה שלו אמירות כגון "גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש" (בבלי מגילה טז ב), ותקצר יריעת התכלת והארגמן מלהביא כאן את מאות האמירות הרבניות המעדיפות בפירוש את בית המדרש החדש והטוב על פני בית המקדש הישן והרע.

​

אבל ב"על סף בית המדרש" הפך גם בית המדרש הרבני החדש לבית מדרשו הישן של ביאליק בן העשרים שהתייחס אליו כאל מקדש אל נעוריו החרב. כך, לפחות, נראו פני הדברים, באוקראינה של סוף המאה ה-19, ומאז, כידוע, זרמו נחלי דם רבים, לא רק באוקראינה, ומאז שב הישן להיות חדש, ואין לאף אחד מאתנו מושג מה הולך להיבנות כאן במהרה בימינו אמן.

​

לְאוֹר נֵר הַמַּתְמִיד*

כל מה שנאמר לעיל אינו פוטר אותנו מהחובה לבנות את בית המדרש הריבוני המחלן ולהרחיב את יריעותיו ולקרוע לו חלונות רבים ככל האפשר. וכל זה לא יקרה אם לא יגדלו בארץ המדממת הזאת אלפי מתמידים ריבוניים צעירים ההוגים בתורה יומם ולילה, ואלפי מתמידות ריבוניות צעירות שתורתן אומנותן. וכל זה לא יקרה אם כל אלפי המתמידות והמתמידים הללו לא יחלנו את ארון הספרים היהודי ולא ידליקו מחדש את נר המתמיד הריבוני שהדליק למעננו חיים נחמן בן העשרים באוקראינה של שלהי המאה ה-19.

​

כדאי לציין כאן שהמלה "מתמיד" איננה מופיעה במקרא ואיננה מופיעה בספרות חז"ל, היא חידוש של ימי הבינים. כך, למשל, כותב הרמב"ם בפירוש המשניות שלו על המשנה: "כשמת בן עזאי בטלו השקדנין" (משנה סוטה ט טו) - שקדנין, המתמידים בעסק התורה והלמוד. וענין בן עזאי מפורש בבראשית רבה שלא נשא אשה כלל, וכשנשאל על סבת הדבר אמר אני בתורה חשקה נפשי." עד כאן פירוש הרמב"ם למלה "מתמיד", חיים נחמן עשה צעד גדול נוסף וחיבר בדרשותיו המופלאות את המתמיד השקדן עם נר התמיד.

​

"הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?", הקשה חיים נחמן בעיצומה של שירת "המתמיד". קושייתו נבעה מתוך אהבה לארון הספרים היהודי, אהבה לתכונת המתמיד, ובקורת נוקבת על ערכי בית המדרש הרבני של סוף המאה ה-19. מאחורי האהבות והבקורות הללו עמדה שאיפת חייו – להקים בית יוצר ריבוני חילוני לנשמת האומה. שאיפה זו עמדה בסוף המאה ה-20 לנגד עיניהם של מייסדי בינ"ה שהדגישו את העובדה שבינ"ה בראשי תיבות זה "בית יוצר נשמת האומה". במהלך השנים זכינו בבינ"ה להגדיל תורה ולהאדיר, ובמהלך המאה ה-21 אף זכינו להקים ישיבות חילוניות. אך עם כל הכבוד, לא מדובר עדיין בישיבות חילוניות של מתמידים ומתמידות ההוגים בתורה יומם ולילה.

כל עוד לא תהיינה בארץ הזאת עשרות ישיבות חילוניות של מתמידות ומתמידים שחשקה נפשם בתורה יימשך החורבן הציוני ויישברו לוחות הדמוקרטיה וההומניזם, וייבטל נר המתמיד. כי עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת מדינת ישראל בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הריבוני הַיָּשָׁן; כי עוֹד נותרה לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה גַּחֶלֶת חילונית לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן. וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַנָּה נְפָשׁוֹת חילוניות אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת ריבוניות עֲלוּבוֹת, הַחַיּוֹת בְּלִי יוֹמָן וּבְלִי עֵת תִּזְקַנָּה כֶּחָצִיר הָעוֹלֶה בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.

​

נר המתמיד המחלן שחיים נחמן מדבר עליו ב"המתמיד" הוא האש הגנוזה הריבונית שהוא מדבר עליה ב"מגילת האש". את האש הגנוזה הזאת לא נשיג לעולם על ידי הברקות קריאייטיביות של קופירייטרים. היצירתיות, להבדיל מהקריאייטיביות הקופירייטרית, היא אמנם תנאי הכרחי לכינונה של מדינה ריבונית חילונית, אך אין היא תנאי מספיק. מדינה כזאת תושג אך ורק אם תקומנה יחידות מובחרות של אלפי מתמידות ומתמידים יצירתיים.

כל דור שלא נבנה בית המקדש הריבוני בימיו כאילו החריבו. בכל דור ודור חייב כל מתמיד וחייבת כל מתמידה לומר: "רַק אֲנִי, אֲנִי וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי וּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר מַתְמִיד"

  

*("... וּבְשָׁמְעוֹ קוֹל מַתְמִיד מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר / הוּא אֹהֵב לְהַקְשִׁיב רַב קֵשֶׁב בִּדְמָמָה, / וְשָׁמַע אֶת הֵד קוֹל בַּחֲרוּתוֹ, וְזָכַר שַׁלְשֶׁלֶת אֲרֻכָּה שֶׁל חַיֵּי נְשָׁמָה. / וְזָכַר – וּשְׁתֵּי טִפּוֹת דְּמָעוֹת תֵּרַדְנָה / וְנִתְלוּ בִּשְׂעַר כֶּסֶף זְקָנוֹ הַלָּבָן, / וּלְאוֹר נֵר הַמַּתְמִיד הַכֵּהֶה תִּרְעַדְנָה / כִּשְׁתֵּי אַבְנֵי אֵשׁ מִמִּשְׁבְּצוֹת זְהָבָן..." (חיים נחמן ביאליק, מתוך "המתמיד")