בסימן 75 שנה לטבח ידוובנה

ו-70 שנה לפוגרום קילצה

ולאור זכרם של שכנים טובים – חסידי אומות העולם.

נזכור / אבא קובנר

נזכור את אחינו ואחיותינו. את בתי העיר ואת בתי הכפר,

את רחובות העיירה שסאנו כנהרות

ואת הפונדק הבודד עלי אורח;

את הישיש בקלסתר פניו

את האם בסודרה

את הנערה בצמותיה

את הטף את הטף

את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם

את כל עדת היהודים

אשר הֻכְרְעָה לטבח על אדמת אירופה מיד הכורת הנאצי;

את האיש שזעק פתאום

ובזעקתו מת.

את האישה שחבקה תינוקה אל ליבה

וזרועותיה צנחו

את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פטמת האם

והיא כחולה וצוננת.

את הרגליים

את הרגליים שחפשו מפלט

ולא היה מנוס עוד.

ואת שקפצו ידיהם לאגרוף

האגרוף שחפן את הברזל

הברזל שהיה לנשק החזון הייאוש והמרד

והם ברי הלבב והם פקוחי העיניים

והם שהשליכו נפשם מנגד

וידם קצרה מלהושיע;

נזכור את היום.

את היום בצהריו. את השמש

שעלתה על מוקד הדמים

את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים

נזכור את תִלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.

יזכור החי את מתיו כי הנה הם

מנגד לנו

הנה ניבטות עיניים סביב-סביב

ואל דֹמי, אל דֹמי לנו

עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.

אנו מכירים היטב את הסיפורים על הכובש הזר, האכזר והמיומן, שרוצח המון אנונימי של יהודים זרים, תת-אנושיים מבחינתו. אך כיצד הגיבו שכניהם של הקורבנות? האם עמדו מנגד? האם ביקשו לסייע ולהציל? האם השתתפו ברצח? השנה אנו מבקשים לשים במוקד תשומת לבנו את מושג השכנות, ולשאול מה קורה לו בצל המלחמה, בגיא ההריגה.

נעלה מן האוב סיפורים פחות מוכרים: על פולנים שרוצחים את שכניהם היהודים, המוכרים להם מימים ימימה, במו ידיהם. איך קורה דבר כזה בין שכנים? מדוע? יהיו אלו תמרורי אזהרה, לנו ולאנושות כולה. מן הצד השני, נעלה על נס את זכרם של אנשים אחרים, שהצילו את שכניהם היהודים, תוך חירוף נפשם, ובכך הצילו גם את אנושיותם הם.

אנו חיים במציאות מורכבת של שכנות בין עמים, במישור הלאומי, וגם במישור העירוני שלנו, שהוא בסופו של דבר מאוד אישי, בין-אישי. איך מתגברים על העוינות ומטפחים שכנות טובה, הדדית, לא מנוכרת, שתדע לעמוד גם במבחנים קשים?

הערב נפגוש סיפורי שכנות שונים של אבותינו מימי השואה, ונהיה איתם, בין הייאוש לתקווה.

 

הטבח בידוובנה, 1941

מתוך ספרו של יאן טומש גרוס, 'שכנים' – עדותו של שמואל וסרמן:

"לאחר שפרצה המלחמה חיו בידוובנה 1,600 יהודים. [...] ביום שני בערב, ב-23 ביוני 1941, נכנסו הגרמנים לעיירה. [...] ב-10 ביולי 1941 באו לעיירה שמונה אנשי גסטאפו ונפגשו עם נציגי השלטונות במקום. כששאלו אותם אנשי הגסטאפו בדבר כוונותיהם לגבי היהודים, ענו נציגי השלטונות פה אחד שיש להשמיד את היהודים כולם. כשהציעו הגרמנים להשאיר משפחה בכל מקצוע, ענה הנגר המקומי ברוניסלאב שלז'ינסקי: 'יש לנו מספיק בעלי מקצוע משלנו, אנחנו חייבים להשמיד את כל היהודים, אסור שאיש מהם יישאר בחיים.' ראש העיר קרולאק וכל השאר הסכימו עם דבריו. הוחלט לאסוף את כל היהודים במקום אחד ולשרפם. שלז'ינסקי מסר לשם כך את האסם שלו שעמד בקרבת מקום. אחרי הפגישה הזאת החל הטבח."

 

תחת זיו כוכבי שמיים

מילים: אברהם סוצקבר, 1943

נוסח עברי: יצחק כפכפי

לחן: אברהמל ברודנא

אונטער דײַנע ווײַסע שטערן

שטרעק צו מיר דײַן װײַסע האַנט.

מײַנע װערטער זײַנען טרערן

װילן רוען אין דײַן האַנט.

זע, עס טונקלט וײער פֿינקל

אין מײַן קעלערדיקן בליק

און איך האָב גאָרנישט קײן װינקל

זײ צו שענקען דיר צוריק.

 

תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם

שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!

כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:

נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!

 

כּוֹכָבֶיךָ זִיו יַטִּילוּ

אֶל מַרְתֵּף אִישׁוֹן עֵינַי:

אַךְ קַו אוֹר אֵין בִּי אֲפִלּוּ

לְהָשִׁיב בּוֹ עַל הַשַּׁי.

 

הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ

עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי?

אֶת יָמַי כֻּלָּם לִחֵכָה

זוֹ הָאֵשׁ שֶׁבִּלְבָבִי.

 

נָח בַּמַּרְתְּפִים הַשֶּׁקֶט,

דְּמִי הָרֶצַח מְחַלְחֵל:

אֶל גַּגּוֹת נַפְשִׁי חוֹמֶקֶת,

מִתְחַקָּה: אַיֶּךָּ, אֵל?

 

נִשָּׂאוֹת בִּיבַב פָּרוּעַ

סִמְטָאוֹת וַעֲלִיּוֹת,

וַאֲנִי מֵיתָר קָרוּעַ

שָׁר אֲנִי לְךָ עוֹד זֹאת:

 

תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם

שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!

כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:

נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!

פוגרום קילצה, 1946

הפשע ברחוב פלאנטי בקילצה / ולדיסלב מישיונה

מפולנית: רפאל בלומנפלד

ברחוב פלאנטי, בקילצה העיר,

יצחק קצנלסון לא היה, לא כתב שיר,

והרוצחים הנאציים, עם אות קין על המצח,

שנה לפני כן, סיימו את מלאכת הרצח.

 

בעיר קילצה, בפלאנטי הרחוב,

בשכנים הפולנים אמון לרוב,

נתנו שרידי היהודים בעיר,

ובבוגדנות נרצחו למכביר.

 

בקילצה העיר, בפלאנטי הרחוב,

על עלילת-דם דיברו לרוב,

ומרחובות קרובים, גררו יהודים –

להרגם, בטבח המונים.

 

ברחוב פלאנטי, בקילצה העיר,

בתום פשע רצח העמים,

שבו שרידים ממחנות נאציים וסובייטיים,

ונרצחו בידי אנטישמים.

 

בפלאנטי השדרה, בעיר קילץ,

ניצולי השואה בנס, מציפורני הנץ,

כמו בבורות-הירי נרצחים

רק בשל היותם יהודים.

 

בשדרות פלאנטי 8 בקילצה – אני הייתי,

את שרידי ההרס והרצח – בעיני ראיתי,

את מקומו של יצחק קצנלסון – מילאתי,

ואת המוסף לשירו – כתבתי,

כי לחשי השנאה האנטישמית ליהודים,

ברחובות קילצה עדיין נשמעים...

ולדיסלב מישיונה

כילד לפני המלחמה, לוולדיסלב (ולאדק) מישיונה, מהעיר ראדום, היו חברים יהודים רבים בקרב חבריו לכיתה ושכניו. במהלך שנות 1940-1941, מישיונה הגיש סיוע לאוכלוסייה היהודית בגטו. הוא סיפק עזרה, יחד עם בני משפחתו, לשכניהם – משפחה יהודית אשר הכירו לפני המלחמה – משפחת פינקוס. משפחה זו חיה בתנאים קשים וסבלה מרעב. מישיונה טיפל בשמואל פינקוס, שהיה סנדלר עני, ומשפחתו ,על ידי הברחת עבורם מזון. הוא גם סיפק להם תרופות, אמצעי היגיינה ונרות לשבת. אמו של וולדיסלב תיקנה עבורם בגדים ישנים שמצאה. לאחר חיסולו של גטו ראדום אבד למישיונה הקשר עם שכניו, משפחת פינקוס.

במהלך השנים 1942 עד 1944 מישיונה, בעזרת בני משפחתו, חברים מבית הספר ומהצופים (שכבר פעלו בתוך קבוצות וארגונים שונים של תנועת המחתרת הפולנית), החל לפעול בקנה מידה רחב היה להציל יהודים מהשמדה.ב-28 ביוני 1966 יד ושם הכירה בפרופסור ולדיסלב מישיונה בתור חסיד אומות העולם.

יזכור לחסידי אומות העולם

רני יגר, בית תפילה ישראלי

 

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֲשֶׁר שָׂמוּ נַפְשָׁם בְּכַפָם לְמַעַן אַחֶינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ הַנִּרְדָּפִים וְהמעוּנִים בִּשְׁנוֹת הַשּׁוֹאָה ת”ש-תש”ה וְהָיוּ כְּכוֹכָבִים מְאִירִים בְּאֲפֵילָת הָרֶשַׁע הָרוֹבֶצֶת.

אֶת שֶׁהִשְׁמִיעוּ קוֹל בְּעֵת דְּמָמָה,

 

אֶת שֶׁהִצִּיעוּ מִקְלָט וּתְעוּדַת חַיִּים בְּעֵין סְעָרַת הָרֶצַח,

אֶת שֶׁסָּמְכוּ נוֹפְלִים וְהוֹשִׁיטוּ יָד, מָזוֹן וּלְבוּשׁ,

אֶת שֶׁעָנוּ לַאֲנָשִׁים, נָשִׁים וְטַף בְּעֵת שַוְּעָם.

גְּבָרִים וְנָשִׂים,

עוֹבְדֵי אֲדָמָה וְיוֹשְׁבֵי עִיר,

פְּשוּטֵי עַם וְרָמֵי מַעֲלָה,

אָנְשֵׁי אֱמוּנָה וּמַצְפּוּן – 

 

בְּגֵיא צַלְמָוֶת עָמְדוּ כָּל אֵלֶּה עִם בְּנֵי עַמֵּנוּ וְהִצִּילוּ מִן הַתֹּפֶת יְחִידִים, מֵאוֹת וְאַף רְבָבוֹת. בַּמָּקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה אִישׁ הָיוּ הֵם אֲנָשִׁים.

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת גְּדֻלַּת רוּחָם, גְּבוּרָתָם וְטֹהַר לִבָּם, יִצְרוֹר אֱלֹהִים בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם וּבָנוּ הַכָּתוּב: “כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע, וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” (משלי י 25).

נוסע סמוי

מילים: חוה אלברשטיין

לחן: יהודית רביץ

עמוק בבטן הספינה,

בחום גובר בחשיכה,

אדם נואש מאוד מצא מחבוא.

נמלט מסכנה גדולה,

נוסע אל הלא נודע,

היש נמל גם בשבילו.

עושה לילות ללא שינה,

ללא חיוך, ללא מילה,

מה יעלה בגורלו?

 

להיות פרצוף בלי שם

לחיות תמיד בצל

קשה לברוח בעולם,

אם יתגלה - יושלך לים,

קשה לברוח בעולם.

 

ולו היית גם אתה

קברניט של אוניה גדולה

האם היית מתקרב לזר

נותן לו אוכל ומשקה

נותן מיטה ומחסה

את כל מה שאסור אבל אפשר

הלא האיש אדם נרדף

הלא האיש עלה נידף

מה יעלה בגורלו?

רקמה אנושית

מילים ולחן: מוטי המר

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני

ימות בך, ימות בך.

 

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי

ימות איתך, ימות איתך.

 

כי כולנו, כן כולנו

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מעמנו

משהו מת בנו -

ומשהו, נשאר איתו

 

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע

את האיבה, אם רק נדע.

 

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)

על אף עלבוננו, לומר סליחה.

אם נדע להתחיל מהתחלה.

 

כי כולנו...

אֲנִי מַאֲמִין

מילים: שאול טשרניחובסקי

לחן: טוביה שלונסקי

 

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

 

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

 

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;

לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,

דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

 

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,

אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַם תִקְוֹתָיו,

יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

 

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שֶׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

 

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דּוֹר  בָּאָרֶץ  אָמְנָם חָי

לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָׁמַיִם,

חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

לשירת 'התקווה'