חג סוכות ידוע גם בשמו ״חג האסיף״. הוא חוגג את ה״יש״: פירות עמלנו נאספו, וקיומנו החומרי מובטח לעונה הקרובה. שלוש פעמים כתוב בתורה כי עלינו לשמוח בחג סוכות, אך השנה השמחה חמקמקה, מורכבת, ובמובנים רבים אף מכאיבה. הפילוסוף היהודי, פילון האלכסנדרוני, כתב שהטעם בהקמת סוכה הוא בכך שאנו למדים/ות ממנה את אומנות האיזון: ״לפי שחייב אדם לזכור בעושרו – את העוני, בימי תפארתו – את השפלות, בגדלותו – את הפשטות, בימי שלום – את סכנת המלחמה". השנה איננו מצויים בימי תפארת ושלום; השנה לא נצא אל הסוכה מתוך בית לאומי ואישי עומד ובטוח. השנה נצא אל הסוכה, הבית הארעי, כשרבים בעמנו איבדו את ביתם ואף את יקיריהם, ורבים מפונים מבתיהם כבר שנה ארוכה. דווקא בשנה זו רלוונטיים דבריו של פילון מתמיד. אנו יושבים היום יחד בסוכה כדי להתאזן, כדי לזכור את הטוב שהיה ושיהיה, וכדי להודות על ה״יש״. אנו יושבים בסוכה כדי להזכיר לעצמנו שבית הקבע שלנו, האישי והלאומי, יכול וצריך להיבנות מחדש באופן שיטיב עם כל יושביו. כפי שישבו בני־ישראל בצאתם מעבדות מצרים אל הארץ המובטחת, יושבים אנו בסוכה כדי לזכור, גם בימי המלחמה, את ההבטחה לסוכת שלום: סוכה שבה נשב לבטח, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". 

נברך על פרי הגפן

ויין ישמח לב אנוש. היין נוצר בעמל היצירה: הגפן הנטעת, הענבים הבשלים הנבצרים, דריכת הענבים בגת, והפקת היין המשמח את לב הבריות. מתוך העצל נוצרת השמחה. נדע גם אנו לשמוח בעת יצירתנו ולהנות מפרותיה. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן. 

 

שלומית בונה סוכת שלום

מילים ולחן: נעמי שמר

שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכָּה
מוּאֶרֶת וִירֻקָּה,
עַל כֵּן הִיא עֲסוּקָה הַיּוֹם.

וְאֵין זוֹ סְתָם סֻכָּה
מוּאֶרֶת וִיִרֻקָּה -
שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכַּת שָׁלוֹם.

הִיא לֹא תִּשְׁכַּח לָשִׂים
לוּלָב וַהֲדַסִים

עָנָף שֶׁל עֲרָבָה יָרֹק

רִמּוֹן בְּתוֹךְ עָלָיו
וְכָל פֵּרוֹת הַסְּתָו
עִם רֵיחַ בֻּסְתָּנִים רָחוֹק.

וּכְשֶׁשְּׁלוֹמִית תֹּאמַר -
הַבִּיטוּ, זֶה נִגְמַר!
יִקְרֶה דָּבָר נִפְלָא פִּתְאוֹם:

יָבוֹאוּ הַשְּׁכֵנִים
כֻּלָּם בַּהֲמוֹנִים
וּלְכֻלָּם יִהְיֶה מָקוֹם!

וְאָז מִתּוֹךְ הַסְּכָךְ
יָצִיץ לוֹ וְיִזְרַח
כּוֹכָב בָּהִיר כְּיַהֲלוֹם:
שָׁלוֹם, סֻכַּת פְּלָאִים,
מַה טוֹב וּמַה נָעִים -
שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכַּת שָׁלוֹם!

הסוכה, לצאת מרווחה מדומה | מוקי צור

הפרי הנאסף מהעצים בחג הסתיו זוכר את המדבר היבש ואת הנודדים בו. [...] הסוכות אותן אנו בונים כל שנה מזכירות לנו כי האמונה ב־ביטונים – הבל. הסכך חדיר הגשם והכוכבים לוחש לנו כי לנפש אין חדרי ביטחון. מרצפות אינן נצח. שיפוצי קבע – זמניים תמיד. לסוכות שאנו מקימים לימי החג, אין יסוד ברזל חפור במעמקים. הן עפות כשבא להן וכמוהן כל בית הנבנה

ביגע ובביטחון. הסוכות שאנו בונים [...] הן מקום לחברות של אמת, לעוברי אורח ולתפילה ליופי. הן־הן התוכנית הסודית של כל בית יצוק באמת, של כל ארמון הארוג בחלום, של כל גדר שאינה מבקשת להתגדר.

נזמין כל אחת ואחד מיושבי השולחן לספר על דבר אחד שהם אספו, יצרו או עשו בשנה האחרונה לטובת חיזוק הבית הלאומי או האישי שלהם.

יורם טהרלב כתב את השיר 'צל ומי באר' לזכר אירוע שהתרחש בקיבוץ ב-6.10.45: לוחמי פלמ"ח פרצו למחנה המעצר בעתלית, ושיחררו מתוכו יהודים שהבריטים עצרו בשל עלייה רגלית, בלתי לגלית, מסוריה ומלבנון. העולים המשוחררים הובאו לקיבוץ יגור, שם התאספו כאלף מתושבי חיפה והישובים הסמוכים. לאור כך, ויתרה המשטרה הבריטית על הניסיון להיכנס אל הקיבוץ ולאסור מחדש את העולים. העולים הוסתרו בתחילה בבתי הקיבוץ, ולאחר מכן התפזרו ברחבי הארץ.

צל ומי באר | מילים: יורם טהרלב, לחן: שער לוי 

בַּמִּדְרוֹן מֵעַל הַוָּאדִי
עֵץ הַשקֵדִיָּה פּוֹרֵחַ
בַּאֲוִיר נִיחוֹחַ הֲדַסִּים
זֶה הַזְּמַן לִפְנֵי הַקַּיִץ
שׁעָרָיו הַלֵּב פּוֹתֵחַ
וְתָמִיד בְּרוּכִים הַנִּכְנָסִים.

בְּיָמִים אֲשר כָּאֵלֶּה
מְחַכִּים עַד בּוֹא הַלַּיִל
מְחַכים לִצְעָדִים קְרֵבִים
לֹא סוֹגְרִים אֶת הַבָּרִיחַ
לֹא עוֹצְמִים אֶת הָעֵינַיִם
בְּיָמִים כָּאֵלֶּה מַקְשיבִים.

מִי שרָעֵב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת של לֶחֶם
מִי שעָיֵף יִמְצָא פּה צֵל וּמֵי בְּאֵר
מִי שסּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶש יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת
חֶרֶש יִכָּנֵס וְעַד עוֹלָם יוּכַל לְהִשאֵר.
מִי שרָעֵב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת של לֶחֶם
מִי שעָיֵף יִמְצָא פּה צֵל וּמֵי בְּאֵר
מִי שסּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶשיִכָּנֵס בַּדֶּלֶת
וְתָמִיד יוּכַל לְהִשאֵר.

זֶה הַבַּיִת שבָּנִינוּ
זֶה הָאֹרֶן שנָּטַעְנוּ
זֶה הַשּבִיל וְזוֹהִי הַבְּאֵר
מִי שבָּא לְפֹה – אָחִינוּ
מִי שבָּא יָסֵב אִתָּנוּ
וְהַשעַר שוּב לֹא יִסָּגֵר.

מִי שרָעֵב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שׁל לֶחֶם
מִי שעָיֵף יִמְצָא פּה צֵל וּמֵי בְּאֵר
מִי שסּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶש יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת
חֶרֶש יִכָּנֵס וְעַד עוֹלָם יוּכַל לְהִשאֵר.
מִי שרָעֵב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שׁל לֶחֶם
מִי שעָיֵף יִמְצָא פּה צֵל וּמֵי בְּאֵר
מִי שסּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶש יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת
וְתָמִיד יוּכַל לְהִשאֵר.

זֶה הַבַּיִת שבָּנִינוּ
זֶה הָאֹרֶן שנָּטַעְנוּ
וְתָמִיד יוּכַל לְהִשאֵר.

נסיים בקריאה ובתקווה לשובם הביתה בשלום של חטופינו, חיילינו ומפונינו. נקרא יחדיו את תיאור חג הסוכות שנחגג בימי ״שיבת ציון״, ימי עזרא ונחמיה, עת חזרתם לארץ של קבוצה מיהודי גלות בבל.

וַיֵּצְאוּ הָעָם, וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים--וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת--כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד. [נחמיה ח, טז-יז]

חג שמח!