לגרומיקו אנדרי,

ליק-סכסס, קִרְיַת או"ם.

תודה.

אין מילים.

הישוב עוד המום.

 

התעוררנו בבוקר. פתחנו עיתון...

ונשארנו תקועים

ותוהים: מה פתאום?...

 

כי תבין נא: נגמלנו במשך הזמן

מידיעות שכאלו

עם טעם של מָן.

 

כן נגמלנו מִזוֹ התחושה החמה,

הזרה,

המוּזֶרֶת,

של קצת נחמה.

 

לפעמים זהו רגש בריא, חם וטוב

של שחיין הנלחם בגלים עד בלי-סוף,

ופתאום משליכים לו גלגל מן החוף...

 

עוד דרכו יגעה...

עוד הפור לא נפל...

אך תודה הוא צועק

אל משליך הגלגל.

 

טוב היום... ביחוד אם נוסף לַמַּחְזֶה

את מראהו של בוין ברגע הזה...

בשמעו בחדרֵי

הלהטים וה"דרֵי",

קול מוזר - והקול

קול גרומיקו אנדרֵי.

 

יש אומרים, עוד צריך לחכות ולראות.

אך עובדה:

רחבו במקצת הקירות.

 

וישנה פה מין הרגשה מיוחדת.

איך לומר זאת?

כמין הרגשת יום-הולדת.

 

ואשר לאנשי השומר-הצעיר...

לו ראית!

כמו חתנים הם בעיר!

 

כן, גרומיקו אנדרי,

יש ויש התרגשות.

זה מותר. זה מותר.

לפעמים יש רשות.