היה היה אדם
כך נאהב לקרוא את סיפורי חיינו,
להיותם כאגדת עבר שקופה ועצובה ומנחמת.
היה היה אדם וייסוריו רבו מאוד,
ולבבו קטן מלהכיל את צערו שלו
וצער העולם.
היה היה אדם, ואהבת יפי האנשים
קסום קסמה לו: שבי אחריה, שבים
עד כלותו כנר.
היה היה אדם וכל חייו
אמר לצור את אש ליבו כמו חזון,
אשר דלק לפני עיניו,
ועת שדעכה אשו מעט,
וכפור נגע באצבעותיו -
עד מה שאף להיות עוד נר דולק עדי כלותו,
עדי כלותו.
ואז, לרשום בדונג החיים המנטף,
כמו שרף האילנות ביערות העד,
במו ידיו לרשום,
את אגדת חייו: היה היה אדם...