יהדות אתיופיה התקיימה במשך שנים בניתוק מוחלט משאר קהילות ישראל בעולם. אחת התקוות שאיחדה את הקהילה היא לשוב לירושלים הבנויה, שאותה עזבו עם צאתם לגלות. מאות שנים של ניתוק לא הכינו אותם לחוויית החורבן שחיכתה להם עם שובם לארץ ישראל.

היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ 14,500 יהודים מאתיופיה ברכבת אווירית. יהדותם ניכרה היטב, הם [...] שִמרו מסורת יהודית בשמרנות, אך ברור היה שהנתק של כל השנים הללו השפיע על עולם המסורת שלהם [...] 

הגיע ראש חודש ניסן והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח. "היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח," פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש" אך בשלב הזה קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי "המורה, את היית פעם בבית המקדש?" 

חייכתי אליו מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא מה פתאום? זה היה ממש מזמן!" 

התלמיד התעקש ואליו נוספו עוד כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?" 

שוב חייכתי הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי: מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו? החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה שנים! לפני המון זמן!" אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש? 

"שקט!" ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית מקדש! היה מקדש לפני הרבה מאוד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה שאין בית מקדש!" ...

בבוקר שלמחרת עמדתי באוטובוס, כשאירועי יום האתמול כמעט לא הטרידו אותי, למעשה שכחתי מכל הסיפור... השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"  ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג. 

הרמתי את מבטי וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ולמה כל הצעקות האלה? ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי על מה כל הרעש. 

כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר שקט גמור. אחד המבוגרים, שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי "את המורה של הילדים שלנו?" 

"כן", עניתי, "מה קורה פה אדוני?" 

"הילדים חזרו אתמול מהכיתה ואמרו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית מקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?" הוא הביט עלי במבט כועס. 

"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנים ושהיום אין לנו שום בית מקדש, זה הכול. על מה כל המהומה?" הוא הביט עלי במבט לא מאמין. 

"מה?! על מה את מדברת?" עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש חרב, שאיננו קיים היום". 

האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דבריי. פתאום התחדשה המהומה, אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם. הנציג שלהם השתיק את רעיו. ושוב פנה אלי: "את בטוחה?" לא הבנתי על מה הוא מדבר: "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!" לא הצלחתי להסתיר את החיוך שהיה על פני. 

איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי. האיש פנה שוב לחבריו ובטון דרמטי תרגם את דבריי. נראה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה. אישה אחת נפלה על האדמה, השנייה פרצה בבכי קורע לב. גבר שעמד לידן הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין.  

הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת.  

עמדתי מולם והייתי המומה. הרגשתי כאילו הבאתי להם בשורת איוב שהייתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים! לאחר כמה חודשים הגיע תשעה באב... לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים, בצעקות של ההורים, בבכי של האמהות, בשקט האומלל של הגברים, בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם. 

באותו רגע הבנתי שכך, בדיוק כך אנחנו אמורים להתאבל על המקדש.