מי יודע דרך השכול,
נוחת לפתע, מבקיע את חומת הבית
חותר מבעד לדלת.
אינו מבחין
בין אמא לאבא, בין אח לאחות, בין בת לבן,
משאיר אותם כואבים, דואבים, בודדים.
אין לו מעצורים, אין לו רחמים
הוא שובר, הוא מכה, הוא מצליף.

מי יודע דרך השכול,
הוא צובע את השער בלבן,
מכבה את המאור בעיניים,
משאיר קמטים על הפנים,
זורע עצב ויגון, מורט את העצבים.
הוא חודר כליות ולב,
מכרסם, פוצע, מכאיב.

מי יודע דרך השכול
פורץ בסערה, משבית כל שמחה,
מרבה תהיות, למה, מדוע.
אינו נותן מנוח בלילה וביום.
גם אם נעלם, ולא נראה יותר
הוא שוכן בחדרי הלב
ואינו יוצא אף פעם,
אף פעם.

מי יודע דרך השכול.