אותה שעה עסקו בני בית ר' יהודה ואורחיו בביעור החמץ שנותר וניגשו להשתתף בטקס אפיית "המצה השמורה". כולם צעדו בשירה לעבר תנורי האפייה ובראשם בנו של ר' יהודה שנשא על שכמו את כד ה"מים שלנו".  הגברים סייעו לנשים בכל העבודות הקודמות לאפיית המצות. אחד הבחורים הסיק את התנור בענפי ערבה ובלולב שהוצנעו לשם כך מחג-הסוכות. אימו חרושת הקמטים של ר' יהודה ניצחה על מלאכת אפיית "המצה השמורה".  כל הגברים, שנקהלו ליד תנור האפייה קראו בקול: "כהן, כהן" והכהן שבחבורה ניגש לאפיית הכיכר הראשון: דברי ר' יהודה, שנאמרו בלב כבד, היכו בתדהמה את כל השומעים והקדירו את פניהם. אחד מזקני האורחים פרש את כפיו והתפלל:   בהיות ר' יהודה, בניו ואורחיו בבית-הכנסת הסתתרו שניים מחיילי המושל בגג ביתו של ר' יהודה. המושל ציווה עליהם להאזין מארובת-הבית ולגלות מה עושה הרב היהודי, כדי לגלות את שם האדם, שגזל מבית גנזיו את הגביע היקר לו מכל. ששרו "דיינו".  כששמע אחד החיילים שהרב והמסובים חוזרים ואומרים "דיינו" זינק ממקומו ולחש לחברו: "אינך שומע? שומר המצודה הודה בגזילת הגביע ובהסתרתו בגומה בחדר המשמר. המושל ציווה לעצור את הנאשם וחש מיד לבית ר' יהודה, כדי להודות לו ולברכו על רוב חכמתו. המושל גילה לרב, כי החיילים שהפקיד בגג ביתו שמעו מפיו ש"יד דיינו במעל". עיני הרב אורו, פניו קרנו משמחה ובלבו הודה לבורא על התשועה המופלאה, והמסובים נראו כהוזים בהקיץ למשמע דברי המושל. כשביקש המושל למסור לרב צרור מטבעות לקופת הקהילה היהודית בעמדייה, הבהיר לו ר' יהודה, כי אסור ליהודים לעסוק בענייני ממון ביום-טוב וביקשו לדחות את תרומתו לאחר החג. שמחת המסובים בבית ר' יהודה הייתה רבה. שעה ארוכה חזרו ושרו בלהט ובשמחה את דברי ההגדה:

בערב פסח, עם שחר, הגיעו לעמדייה שבכורדיסטאן, משפחות יהודיות אחדות, מן הכפרים הסמוכים, כדי לחוג את חג הפסח בביתו של הרב יהודה בן-שמעון. בנו של ר' יהודה קיבל בברכה את פני הבאים ויחד עם אחיו ואחיותיו עזר לאורחים לפרוק מעל הפרדות את המצרכים ואת כלי הפסח. נשות האורחים הצטרפו לנשות הבית ועסקו בהכנות לקראת החג. הגברים השקו והאכילו את הפרדות וניקו את האורוות משיירי חמץ.

בשעה עשר לפני הצוהריים, נשמע קולו של השמש שקרא מעל גג בית-הכנסת המרכזי בעמדייה:

"הגיע זמן ביעור חמץ. פסח, פסח, לא תעשה כל מלאכה"! 

"לוי, לוי" ולוי מן החבורה אפה את הכיכר השני: ישראל, ישראל" ואחד הגברים, שאינו כהן ואינו לוי, אפה את הכיכר השלישי". בעזרת מקל מענף עץ-הדר סימנו בקו אחד את "מצת הכהן", בשני קווים את "מצת הלוי" ובשלושה קווים את "מצת ישראל". את שלושת כיכרות "המצה השמורה", שנאפו תוך כדי אמירת ה"הלל", הניחו בקערת נחושת, כיסו במפית מעוטרת והובילו אותם אל חדרו של ר' יהודה כשהם שרים מפזמוני החג. בהתקרב נושא קערת "המצה השמורה" וקהל מלוויו אל חדר הרב הותעו לראות את מושל-המחוז ושומרי-ראשו יוצאים בחופזה מפתח הבית.

 

בהיכנסם לחדר ראו את הרב נושא-הפנים כשהוא עוצם את עיניו ומתפלל בלחש. כשהבחין ר' יהודה במגיש "המצה השמורה" ובמלוויו, פקח את עיניו, התבונן בהם, כשאשרת כבדה נשקפת מפניו, ואמר: "המושל הטיל עלי לגלות לו תוך שלושה ימים מי הוא זה שגזל מבית-גנזיו גביע זהב משובץ ביהלומים. אם לא אצליח לגלות את שם הגזלן תוך שלושה ימים יצווה המושל לפזר קמח חמץ בכל בית מביתנו וישבית את שמחת חגנו. אם אצליח לגלות את שם הגזלן יעניק המושל לקופת הקהל מטבעות זהב כמשקל הגביע המבוקש". 

"אבינו שבשמיים, סכל-נא את מזימת המושל המבקש להפר את מצוות תורתך: שבעת ימים לא יראה שאור בבתיכם".  בראות הרב את קדרות פניהם של בני ביתו ואורחיו האיר פניו ואמר: "נחוג את ליל-הסדר כהלכתו ונצפה לתשועת הבורא. חודש ניסן הוא חודש הגאולה. בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. כי לא יעזוב ה' את עמו".  דברי הרב הפיחו רוח אמונה ונסכו תקווה בלבבות המארחים והאורחים.

לעת ערב, בהתכנס כל הקהל בבית-הכנסת לתפילת החג, פתח הרב ואמר לקהל המתפללים: "עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה ותשועת ה' כהרף עין". הקהל שמילא את בית-הכנסת מפה לפה התפלל את תפילת החג בלהט בדביקות. התרגשות המתפללים וחרדתם ניכרה כאשר הגבירו קולם באמירת הפסוק ממזמור החג: "ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם". 

כשהחל ה"סדר" האזינו החיילים בדריכות לקולות הבוקעים מן הארובה ולא העלו דבר. כשעיניהם היו על סף תנומה בקעו מן הארובה קולות המסובים

הרב גילה ש"דיינו" שומר המצודה גזל את הגביע של המושל"...  החייל המנומנם פקח את עיניו והאזין שכל המסובים חוזרים ואומרים "דיינו, דיינו" כמאשרים את דברי הרב.

החיילים ירדו בלאט מגג הבית וחשו לבשר למושל כי הרב היהודי גילה שהגזלן הוא "דיינו" שומר המצודה. עוד אותו לילה הזעיק המושל אליו את "דיינו".

"והיא שעמדה לנו ולאבותינו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם".