אחד כן:

טקס הדלקת הנרות הוא מעין הכרזת חג.

לא בלבד הכרזה על כניסתו של מועד, אלא יותר ההכרזה הרעיונית של החג; ההצהרה על מה שקושר אותנו לחג ומהי הנקודה העכשווית של הקשר הזה.

הרבה פעמים אנחנו אומרים שתפקידו של החג הוא עימות הפרט מול ערכיו העליונים. שתפקידו של החג להזכיר לנו או לחזק את אותן נורמות המקובלות בחיי החולין שלנו. הדלקת הנרות והטקסט המלווה אותה היא האמירה של אותן נורמות.

מכאן, ומפני שאי אפשר להדליק נרות שהם סמל בלי לומר דבר, אנחנו מייחסים חשיבות ומשמעות למה שיאמר בהדלקת הנרות. ואם מייחסים חשיבות ומשמעות, אי אפשר לנו לפתור עצמנו בליקוט סתמי של מקורות, אלא יש צורך בשימת לב לכתוב.

הניסים והנפלאות אינם באמונתנו 

אפשר ללכת בדרך הפשוטה ולהצטרף לברכה המסורתית. ברכה זו נוהגת דורות ואף עושים אותה נחלת הכלל כשיר משירי החנוכה בהופיעה על גבי תקליטי שירי החג. בין הדוגלים בגישה זו יהיו גם אלה אשר יטענו שבכך אנחנו מפגינים שותפות ואחדות עם עַם ישראל כולו.

יהיו גם כאלה שיטענו שבאימוץ הברכה המסורתית נחסוך לנו התלבטות חוזרת מה לקרוא ומה לומר. כלומר יש לנו גישות תומכות גם תרבותית וגם מעשית.

​

אבל, אם מייחסים משמעות למילים בחג, ובמיוחד בהכרזת החג, הרי שעלינו לשאול את עצמנו אם מקובלת עלינו ההכרזה "...על הניסים ועל הנפלאות, על התשועות ועל המלחמות שעשית לנו ולאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

שתי נקודות קשות לנו:

א) הנסים והנפלאות שאין הם באמונתנו. להשקפתנו מאחורי כל 'נס' עומדים המעשים ועומדים העושים.

ב) "שעשית". כלומר שהתשועות, שהמעשים באו מידי שמים ולא מידי מעשה האדם.

כלומר שהדברים נעשים כגזירות ולא כמעשה בחירה והגשמה של בני האנוש. משמעות הברכה שהכוח הפועל והמפעיל הוא גורם חיצוני שאנחנו הכלים בהם הוא משחק את נפלאותיו; שמלחמותינו וחתירתנו לאור היא חלק ממעשה נסים של אותו כוח עליון. בנקודה הזאת טמונה אחת הבעיות המרכזיות שלנו בחנוכה. כבנים לחברה ציונית מגשימה, שלא חיכתה לחסד ולנסים משמים, אלא לקחה את גורלה בידיה, שעשתה מעשה בגופה, איננו יכולים להסכים להכרזת החג המסורתית.

יש בכך סתירה מהותית להשקפתנו, ולכן שימוש בהכרזה כזו יביא לנתק בין החג לחברים. אדרבא, היינו רוצים לומר שלא בזכות הנס קרה לנו הדבר, אלא בזכות המעשה; לא בזכות הפנים הפונות למרום אלא בזכות נקיטת העמדה.

בסלע חצבנו עד דם 

אני יוצא, אם כן, ממסקנה ראשונה - לא הברכה המסורתית.

נראה לנו על כן, לפתוח את הטקס בהכרזה כללית שכמו אומרת: "הנה אנו ניגשים להדליק את נרות חנוכה, את האורות שיאירו דרכנו, או יהוו סימני דרך מחושך לאור". הכרזה זו יכולה להיות בכמה שורות משירו של יל"ג "הנרות הללו":

"הנרות הללו אנו מדליקין 

כי אותות הם לנו לזכור ראשונות 

ומופתים לבטוח ולקוות אחרונות".

אמרנו בכך גם הארה וגם בימים ההם בזמן הזה (ויש אפשרויות נוספות).

שלושה כן:

יהיה אשר יהיה תוכן הנרות כולם, שלושה נראה לנו להקדיש באופן קבוע לשלושה נושאים:

האחד למכבים - חשמונאים. יש נוסחי הדלקת נרות בקיבוצים המתעלמים מכך שזאת נקודת המוצא לחג, שזאת נקודת ההתחברות למועד, שאי אפשר לנו בלעדיהם לצאת אל סמליות החג (עם כל שינויי המשמעות שעוברים ערכים כמו גבורה, קנאות וכד' בתוך התהליך ההיסטורי).

נר אחד נקדיש לסמל שהוא אולי מופשט יותר אך מלווה את האדם משחר קיומו - התגברות האור על החושך; גרושו של האפל מפני המאיר והמחמם; כניעת הצלמות מפני החיים. עלינו לחזור שנה שנה על ההצהרה ש"באנו חושך לגרש".

נר אחד נקדיש לגישתנו שלא לחכות לכוח עליון שיעשה נסים, אלא לקחת את גורלנו בידינו ולחצוב את האור במעשה האישי. הביטוי ההולם ביותר הוא שירו של זאב, "אנו נושאים לפידים":

​

אנו נושאים לפידים 

בלילות אפלים 

זורחים השבילים מתחת רגלינו 

ומי אשר לב לו 

הצמא לאור -

ישא את עיניו ולבו אלינו 

לאור 
ויבוא!

נס לא קרה לנו 

פך שמן לא מצאנו,

לעמק הלכנו,

ההרה עלינו,

מעינות האורות 

הגנוזים גילינו.

נס לא קרה לנו,

פך שמן לא מצאנו,

בסלע חצבנו עד דם –

ויהי אור!"

​

אם נפתח בנר המכבים עם שירו של ביאליק "למתנדבים בעם" האומר בין השאר:

"מהרי נשף נחצוב להבה

מנקיקי סלעים

ספירים לרבבה"

ונסיים עם אהרון זאב האומר:

"בסלע חצבנו עד דם - ויהי אור!" נקבל את הקשר סביב הדימוי של המעשה הקשה, ההתנדבותי, המגשים, הנדרש כדי להגיע לאור. האם לא זהו חג החנוכה שלנו?