7000 יהודים הצטופפו באולם ניקולאוס שעה אחת לאחר ההכרזה ההיסטורית. 10,000 חסמו את מנהרות הרכבת התחתית, אלפים לאין ספור מילאו את הרחובות מסביב לאולם האסיפה. עיתוני הבוקר הודיעו שוויצמן ושרתוק יהיו הנואמים. היהודים הביאו סולמות וטיפסו לעבר חלונות האולם. הם רקדו הורה בברודווי. הם אחזו בשולי בגדו של כל ארצישראלי, הקיפו אותו ורקדו סביבו. המשטרה הגיעה כדי לקיים את הסדר, אולם בסופו של דבר מסרה את מכוניות הרמקול שלה לידי המפגינים. הארצישראליים הועלו על המכוניות ונשאו נאומים בפני הקהל.

בתוך האולם כיסה מנהיג הפועלים הישיש, שלוסברג, את ראשו, דמעות עמדו בעיניו, כאשר אמר לפני פתיחת האסיפה: "הבה נברך כולנו שהחיינו".

7000 היהודים בתוך האולם והרבבות בחוץ ברכו בקול אחד:

"שהחיינו"

 

זוכרני, ועד סוף הדורות לא יישכח - מעמד הרגעים האחרונים בלייק סאכסס, רגעים שכל אחד מהם כאלף שנים, רגעי ההצבעה. זוכרני את האולם הענקי, והמתיחות, והאוויר דחוס, ובחלל מרחפת נשמת דורות ישראל, הד תפילות האבות ומלחמות הבנים, הד חזיונות וגעגועים ונדודים של מיליוני מיליוני קדושים, והציפיה מתעלה לשיאה, והנשימה נעצרת, והלב הולם כפטיש...

זוכרני, וממעל לבמה, ממעל לנשיא ולמזכיר, ולחמישים ושבע המשלחות ולמאות הצופים והמאזינים, בקיר הגבוהה שממול, מושלת בכל ומטילה את צלה על הכל - מפה פלסטית ענקית של העולם. מפה ללא סימני גבולות ושמות ארצות, גושים צהובים עצומים של היבשות מזדקרים מעל רקע שבעת הימים הכחולים. ואני זוכר, כיצד ישבנו מול המפה הזאת, והעין תהתה על פני מרחביה וחיפשה היכן מקומה של ארצנו זו ושל חלקנו הזעום שמחולקת שבעתיים. והעין חיפשה ולא מצאה, כי גם על רקע המפה המוגדלת המקום שהוקצה לנו, זעיר כל כך, בטל באלף, נבלע באינסופיות של כל הממלכות הללו, במידה אפסית, פעוטה מראש של מחט. ואף על פי כן, המחט המיקרוסקופית הזאת היא לנו כל העולם ומלואו, כל חיינו ומאוויינו, ובשבילנו היא טבור כל כדור הארץ ושקולה כנגד כל המרחבים העצומים האלה.

 

קרליבך היה  עיתונאי ופובליציסט בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. שימש עורכו הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר מייסדו ועורכו הראשון של העיתון "מעריב".