תכנית החגיגה הכילה דברים המקובלים מכבר בכל החגיגות: נאומים, שבגליל ממעטים בהם, התחרויות במרוץ סוסים, התאבקות וכו'. מלבד זה השכילו מסדרי החגיגה להכניס לתוך התוכנית של "יום הרצל" תוכן חדש, כוונתי ל"תערוכה החקלאית" שהיתה גולת הכותרת של החגיגה. צנוע הוא המקום שהקצו המסדרים לתערוכה זו בסדר היום: "מזנון - ותערוכה" בצוותא חדא, כאילו היא באה רק בתורת קינוח סעודה ל"מזנון". אבל בחגיגא גופא תפסה התערוכה את המקום הכי חשוב, היא היתה האבן השואבת והנקודה המרכזית של היום. ואמנם מעניינת, מרהיבה ומשמחת היתה מיניאטורה זו של עבודתנו בגליל, למרות הביטול של ה"בזים ליום קטנות" שלנו שסרבו להשתתף. אפשר לציין בשמחה כי התערוכה החקלאית הראשונה בארץ ישראל (ויש הגורסים בתורכיה) הצליחה, יותר משאפשר היה לקוות.

משהגיע הרגע "לשאת דברים" שררה מבוכת מה, שכן הרצל ביקש בצוואתו שלא יספדו לו. מבטי חברי הוועד המסדר הופנו אל חבר "הוועד הפועל הקטן", ד"ר שמריהו לוין. מי שהאזין אי פעם ל"הטפותיו הציוניות", לא שכחן. המוני מאזיניו נהנו מתוכנן, מרמתן ומאופיין, שהיה ונשאר עממי ומובן ע"י "עמך" הנאור. רבים בציבור שנאסף בכנרת זכרו היטב את הימים שלאחר כשלון מהפכת 1905 ברוסיה. את זעם ההמונים שהופנה כלפי היהודים, את ה"צ'וראוא סוטוניה" [המאות השחורות] ש"הטביעו את הרבולוציה בדם יהודים..." ואת בחירתו של ד"ר שמריהו לוין כציר ל"גסוד דומא" [מועצת הצאר שהיתה למעין פרלמנט] - ציר יהודי אמיץ, שהכריז הכרזה רבת משמעות בהקמת ההגנה היהודית העצמית: "...לא אזיל אפילו דמעה אחת! אנחנו היהודים כבר שכחנו את הבכייה, בדעתנו שלא לבכות יותר, אנחנו נפעל!"

אחזו בו חברי "הוועד המסדר" והעלוהו על עגלה. היסב מבטו אל הלנה רעייתו, ומשזו הינהנה בראשה נשא את דבריו. איש לא טרח לרשום את הנאמר, אך היה מי שהגדיר את נאומו, שלא היה בו שמץ מן ההספד, "על הרצל בתור סך הכל של דורות הגלות וההתבוללות" ועל חזונו שנתגשם במעשה ההתיישבות בכנרת.

תמו דבריו בהשקט כראוי למעמד, אך משהכריז קבל עם על הקמת הטכניון ו"בית הספר הנמוך" [הריאלי] בחיפה, רעמו מחיאות הכפיים סביבו. ועוד הוסיף ואמר: כפי שסביב הגימנסיה "הרצליה" הולכת ונבנית עיר עברית, כן תהא עיר עברית סביב הטכניון. חיפשו הנאספים דרך להזכרת הרצל ולציון היום, וחידשו מסורת עברית קדומה - לא עוד כמסורת הגולה להניח אבן זעירה על קבר, אלא אבן על אבן, גל-עד זכרון לדורות. שנה שנה היה נוסף נדבך ל"גל הרצל". המהדירים היו מביאים אבנים ממרחקים, לציון ממקומותיהם. יש מי שהחלו לנטוע עצים סביב התל, לציון התחדשות ישיבתנו בארץ, אחרים נשאו בפחים מים מהכנרת להשקותם.