מאי ט"ו בשבט? מניין צמח החג הזה, שלא נזכר בתנ”ך, ומה טיבו? האם מאז ומקדם היה זה חג נטיעות, כפי שהוא מצטייר בעיני רבים? 
ראשיתו של ט"ו בשבט בתקופת המשנה, ובכלל לא כיום חג. מסכת ראש השנה בסדר מועד נפתחת כך: “ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים – בחמישה עשר בו”. זהו אפוא מועד טכני, לצורך קביעת כללי מעשר וערלה, ולא יום חג. רש”י מסביר את משמעות המועד על פי מחזור החיים של העץ: “שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה”.

​

מתי הפך ט"ו בשבט לחג? בעניין זה חלוקות הדעות. יש מי שמשערים כי היה זה כבר בימי המשנה, ואחרים מאחרים זאת עד למאה השש עשרה. ברור כי מי שנתן לכך דחיפה היו המקובלים של צפת, שנהגו לערוך ביום זה כעין סדר, שכלל שתיית יין לבן ואדום ואכילת פירות הארץ תוך תפילה וכיוון כוונות. תיאור הסדר בא בספר “חמדת ימים” שיצא לאור בשנת 1763. מנהג אכילת הפירות, זכר לפירות ארץ ישראל ולקשר אל הארץ, התפשט בכל קהילות הגולה, ומי יודע איזה חלק היה לכך בשמירת הקשר אל הארץ.

​​

עם חידוש ההתיישבות היהודית בשנות השמונים של המאה שעברה עלה הצורך במציאת תוכן חדש ליום הזה. בט"ו בשבט בשנת תר”ן – 1890 יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון-יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט"ו בשבט – חג נטיעת האילנות, ולא סתם ראש השנה לאילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את המועד הזה, וכך אנחנו מכירים את ט"ו בשבט כיום נטיעה, גם כאשר מקומות הנטיעה מרוחקים, והרוב המכריע של ילדי בית הספר איננו יכול כלל להגיע לנטיעה.

במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן הקיימת בכך שט"ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפירסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול כזה בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעה חדש.

​

במשך השנים, עם גידול מספר הילדים ועם התרחקות שטחי הנטיעה הפוטנציאליים מן היישובים, איבדה נטיעת העצים את משמעותה, ונתבקש תוכן חדש לחג. הציעה אותו החברה להגנת הטבע, ביזמתו של אחד מפעיליה הראשונים – אברהם בומי תורן, איש קיבוץ מעברות: ט"ו בשבט וכל השבוע – חג הטבע. יום זה, שכבר אבותינו ראו בו ראשית מעבר מן החורף הקר לראשית של צמיחה מחודשת, מתבטא בטבע כראשית של פריחה רבתי, לבלוב העצים, פריחת השקד, התעוררות של מיני ציפורים לקינון ולרביית ולשלל תופעות אחרות. היציאה אל הטבע, פגישה עם המתרחש בו, הפכו להיות תוכן חדש לחג. אין זה מבטל כמובן נוהג חביב של אכילת פירות, וגם לא את משמעותה של הנטיעה, אבל הוא פותח פתח להתייחסות חדשה, שווה לכל נפש, אל טבע הארץ.

משמעות נוספת קיבל החג הזה עם ההתגייסות ההמונית להצלת פרחי הבר של הארץ, עם השתרשות הכלל שלא לפגוע בפרחי הבר הנדירים, לא לקטוף ולא לעקור אותם. עם הקמת רשות שמורות הטבע, בשנת 1965, יצאו הרשות והחברה להגנת הטבע במבצע גדול של הסברה ואכיפה למנוע את הקטיפה, שכבר סיכנה את קיומם של כמה מיני צמחים. ההצלחה של המבצע הזה ידועה כבר לכל.