20 בינואר (2 בפברואר) שנת 1905. כמדרה.

אבא יקירי!

אף על פי שהמתורגמנים היפניים עסוקים מאד ומבקשים שנכתוב מכתבים קצרים, בכל זאת בטחון לי שיתנו לבם למקרה יוצא מגדר הרגיל ויתנהגו עמי לפנים משורת הדין ולא יפסלו את מכתבי משום אריכותו.

התזכור, באחד ממכתביך כתבת לי שלבך בטוח בי, כי גם בשדה הקרב לא אבייש כשם שלא ביישתי בחיי השלום לא את שמך אתה ולא את שם עמי היהודי ולא את שם הצבא הרוסי. בין יתר הדברים כתבת לי אז, כי מאד היית שמח, אילו זכיתי להיות מחונן באות הצטיינות צבאית ומועלה למעלת סגן אופיצר. והנה אף על פי שקבלת אות הצטיינות תלויה על הרוב לא רק בשאר רוח אמיתי, אלא גם במידה לא קטנה של שתדלנות בזויה מכוונת לכך ואני מטבעי שומר כבודי  ולא השפלתי עצמי גם פעם אחת אף בהזכרה קלה או ברמיזה כל שהיא, בכל זאת הרי אני כיום סגן אופיצר, מחונן באות הצטיינות צבאית ממדרגה רביעית וגם מועמד לקבלת אותות ממדרגה שלישית ושנית. בגאוה אני רשאי לאמור, כי זכיתי לכל אלה ביושר ובצדק, ע"י מעשי בשדה הקרב בלבד.

 

מילאתי את חובתי ולבי טהור. עתה רק רצון אחד לי, והוא כי כולכם, וביחוד אמא ואתה, לא תצטערו ביותר על שאיבדתי בכך את ידי השמאלית. ב- 20 באבגוסט שנת 1904, באחרון לשלשת  ימי המלחמה שהיתה על פני ההר אוגלובאיה (מבצר) פגעו בידי רסיסים של כדור תותח ורוצצוה בפיסה, במרפק ובין שני המקומות האלה. לאחר שעות אחדות כרתו מידי את חלקה התחתון, מלמעלה למרפק קצת, ולאחר מאה ימים יצאתי מבית החולים. מרגיש עצמי בריא ומוכשר להמשיך להשתתף במלחמה.

 

הגשתי בקשה שינתנו לי חרב ואקדח. מתוך הפקודה שאני שולח לך כאן רואות עיניך, כי מעשה זה, מעשה חברות פשוט ולא יותר, הניע את מפקד גדוד הקלעים העשרים ושבעה לסיביריה המזרחית, האלוף פטרושה, לכתוב עלי דברי תהילה נפרזים מדי. העלוני למעלת סגן אופיצר, מסרו לי פלוגה, ואקוה לעמוד כך עם בחורי הטובים עד הסוף ולהגן היטב על האדמה שרוותה כל כך מדמנו. אבל הנה עבר רק חודש אחד, אמנם חודש קשה, והמבצר נמסר לאויב ואנחנו הנחנו את נשקנו.

עוד פעם אבקש מכם לא להצטער על ידי; ראשית. גם אם תצטערו לא תועילו בזה במאומה, ושנית, רבים הם האנשים, שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקווה, כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמוד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי הידים יקנאו בי.

היפנים מתנהגים אתנו על הצד הטוב ביותר. מזג האויר כמו אצלנו בחודש אפריל. הזול גדול מאד. אמנם שעמום כאן. אבל גם ימים טובים יבואו. נשיקות חמות לך, לאמא, לפרידה (ודאי כבר גדל והיה לציוני), ללובה, לדורה ולשאר בני משפחתנו.

ברכה נאמנה למכרים. אקוה שתענוני תיכף ובהרחבת דברים. הנני אוהב אותך, בנך אוסיה.

כתבתי: יפן. אוסקה פו כמדרה. מדור שבויי המלחמה. יוסף