"בית שמאי אומרים: יום ראשון, מדליק שמונה. מכאן ואילך – פוחת והולך. בית הלל אומרים: יום ראשון, מדליק אחד. מכאן ואילך – מוסיף והולך". [שבת, כ"א, ע"ב]

הנחנו את החנוכיה על השולחן. זה השולחן של הדו-שיח כשנפרצת השיגרה. זה השולחן של האירוח והידידות, והוא עמוס ספלי קפה, זה השולחן של השתיקה, כשהשולחן ספינה מוארת העומדת על מקומה כי לא נושבת הרוח.

 הדלקנו נר ראשון והבן הקטן נחפז לכבות את החשמל. שרנו "מעוז צור" בחדר שבו לכל אחד צלו המרקד בקיר אחר גבו, לכל פנים קמטים ועומק ורוך נשכח, בכל העיניים בבואת הנר כמו בצילום מוצלח.

כל מעשה גדול, כל רעיון גדול, כל גבורה גדולה – דינם שילכו ויקטנו. כל מעשה קטן, כל גבורה צנועה, כל מחווה קטן של אהבה – דינם שיצטברו וידליקו שוב את השלהבות וחוזר (תודה לאל!) חלילה.

הבן הקטן שאל, והוא יודע היטב את התשובה אך רוצה הוא לשמוע אותה כהבטחה מתחדשת:

ומחר?

מחר נדליק שניים.

– ואחרי מחר?

נדליק שלושה.

– ואחרי זה?
אחרי זה כבר לא חשוב, האור ילך ויגדל.

שעה זו הרהרתי בלבי:

"יכול אדם לכסוף לאשו של שמאי, אך אין דרך טובה אליה מזו של הלל הזקן".