גם השנה נצא בט"ו בשבט אל הגיא ואל הגבע, לנטיעה סמלית של עץ באדמת המולדת.

במעשה זה נמשיך מסורת שהחל בה מנהל בית הספר בזכרון יעקב, זאב יעבץ, לפני 113 שנים, בשנת 1890. אחר כך נשוחח אודות איכות הסביבה שלנו ונכאב נוכח מה שאנו מורישים לילדינו ולנכדינו.
בערב נקנה עיתון, נשלוף מתוכו הגדה לט"ו בשבט ונקיים סדר ט"ו בשבט.
מנהג זה הפך בשנים האחרונות חלק ממסורת החג בהרבה משפחות וחבורות.
מהיכן צמח מנהג זה של סדר ט"ו בשבט ומהו מקורו? ננסה להבהיר זאת בשורות הבאות.

בשנת תשי"ד (1959) פרסם החוקר והביבליוגרף אברהם יערי ספר בשם "תעלומת ספר" ובו הוא מעלה את השאלה – ספר "חמדת ימים", מי חיברו? 
אברהם יערי ניסה לתת מענה לשאלה של זיהוי מחבר הספר שהוא מעין "שולחן ערוך מוסרי – קבלי לכל ימות השנה", ומטרתו "לקרב את הגאולה על ידי אורח חיים מוסרי":

ספר שבו עוסקים בהוויה ההילכתית בדרך של התנהגות מוסרית בחגים, בימי צום וימים מיוחדים בשנה.

מטרת מחבר "חמדת ימים" היתה להדריך את הקורא בדרך של חסידות וצדק. הוא הושפע רבות מחוגי המקובלים, תלמידי האר"י.

 

הספר "חמדת ימים" הופיע בדפוס בפעם הראשונה באיזמיר ב- 1732-1731, והמביא לבית הדפוס היה ר' יעקב בר יום טוב אלגאזי מאיזמיר, שמצא את כתב היד בצפת, בלי ציון שם מחברו. מתוך ספר זה הודפס בסלוניקי בשנת 1753, עשרים שנה מאוחר יותר קובץ קטן בשם "פרי עץ הדר", סדר ט"ו בשבט של מקובלים.

עיקרו של סדר ט"ו בשבט, שמקורו, כאמור ב"חמדת ימים", הוא טקס ליל ט"ו בשבט, הכולל כמה מרכיבים:

א. אכילה (בברכה) של שלושים פירות מפירות ארץ ישראל.

ב. שתיית ארבע כוסות של יין לבן ואדום.
ג. קריאת פסוקים וקטעים מן התורה, הנביאים, הכתובים, המשנה והזוהר בנושאי העץ, הפרי והגאולה.

 

סדר – תיקון ליל ט"ו בשבט, כפי שהופיע בספר "פרי עץ הדר" התפשט בקהילות ישראל במזרח: בטורקיה, בצפון אפריקה, איטליה ועוד. בניגוד לתיקונים אחרים, שחלקם הונהגו על ידי המקובלים תלמידי האר"י והופיעו בספר "חמדת ימים", תיקון ליל ט"ו בשבט התקיים בראש ובראשונה סביב שולחן המשפחה. היות שיש בו תקרובת של מיני תבשיל חיטה, פירות ויין הוזמנו גם הנשים והילדים לקחת חלק בערב. בקהילות שונות נוספו מנהגים רבים לערב זה, והוא הפך לאחת ההתכנסויות האהובות, שיש בהן גם תורה ורוח וגם חומר.

מאתים שנה מאוחר יותר, לפני כארבעים-חמישים שנה הפך נגה הראובני, היום איש נאות קדומים, את סדר "פרי עץ הדר" לסדר ארץ ישראלי, תוך שימוש בסמלי היסוד המופיעים במקור. לנגה הראובני הצטרף גם המחנך ואיש הטבע אמנון ידין ז"ל, חבר קיבוץ גבע, שעיצב את הסדר באורח ציוני, והנהיג אותו בסמינר אורנים, בקיבוצו גבע ובתנועה הקיבוצית. היו אלה סדרים עם הרבה אהבת ארץ ישראל, נופיה, עציה, פרותיה ופרחיה.

אמנון ידין ונגה הראובני הפיצו את הסדר בין תלמידיהם הרבים ואכן בשנים האחרונות הופיעו סדרי ט"ו בשבט במהדורות רבות, והפכו להיות נחלת רבים וחלק חשוב ממסורת החג.

חשוב לציין כי עוד לפני פירסום "חמדת ימים" נשמרו מנהגים מסויימים בט"ו בשבט דווקא בקהילות האשכנזים. בקהילות ספרד לא נודע הדבר כלל.

שלושה מנהגים עיקריים נהגו אצל יהודי אשכנז ביום חג חורפי זה:

א. לא לומר תחנון.
ב. לא לקבוע תענית (אפילו חתן ביום חופתו).
ג. אכילת פירות.

 

אכן, תלמידו החשוב של האר"י, ר' חיים ויטאל (1620-1543), מזכיר שלושים מיני פירות הגדלים בארץ ישראל, אך אין הוא עושה זאת בקשר לט"ו בשבט. הוא מחלק את הפירות לשלושה סוגים:
עשרה שנאכלים בשלמות – הפרי והקליפה (כגון: תאנים וענבים) כנגד "עולם הבריאה".
עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (כגון הזיתים והתמרים) כנגד "עולם היצירה".
ועשרה שקליפתם נזרקת ותוכם נאכל (כגון שקדים ואגוזים) כנגד "עולם העשייה".
ופרי נוסף שכולו קליפה – החרוב.

בעל "חמדת ימים" לוקח פירות אלו וכותב: "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירה ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדו … לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר".
*
וחזרה לתחילת הדברים. מי אכן חיבר את הספר "חמדת ימים"?

לדעת כל החוקרים חובר הספר בראשית המאה השמונה-עשרה, זמן קצר לפני שנדפס.
שנים רבות חשבו כי המחבר היה מחסידי שבתאי צבי, לפי רמזים שונים ונוטריקונים המופיעים בספר.

הגיעו הדברים לידי כך שר' יעקב עמדן (היעב"ץ) גדול מתנגדי השבתאות, טען שבאחד הפיוטים שבספר מופיעים ראשי התיבות של נתן מעזה, ה"נביא" של שבתאי צבי.

אולם הרבנים והמוני העם לא שעו לטענות אלה והספר הפך חשוב ומרכזי ותוכו נדפס, כאמור, "פרי עץ הדר".

אברהם יערי, במחקר מקיף בספר שהזכרנו "תעלומת ספר", טוען כי את הספר חיבר ר' בנימין הלוי, המקובל המפורסם בדורו מחכמי צפת, שעבר לירושלים ויצא בשליחויות לתורכיה, איטליה, אשכנז ומצרים. הוא כתב את הספר לעת זקנתו ב- 1672-71. אולם גרשום שלום במאמריו דוחה דעה זו וקובע כי "חמדת ימים" נתחבר אחרי מות ר' בנימין הלוי. גם ישעיהו תשבי קובע כי הספר נכתב כפי הנראה בעשור השני או השלישי של המאה הי"ח ולכן לא ר' בנימין הלוי כתבו.
 

נדמה שאפשר לומר שעד עצם היום הזה נשארה זהותו של מחבר "חמדת ימים" בגדר תעלומה. אולם אנו ממשיכים להנות מ"פרי עץ הדר", מסדר ט"ו בשבט כמנהג ראשונים ואחרונים, לאכול מפירות ארצנו,

להגביר בלבנו אהבת הארץ ולשיר משיריה האהובים.