היה לי קשה לצום בתשעה באב. זה לא היה קשור במועקה גופנית. כשומר מסורת, אני רגיל בימי צום. הקושי נבע מן השכנוע הפנימי, שאקט האבל בתשעה באב לוקה בחוסר רלוונטיות בסיסית, שהוא משקף עיוורון היסטורי ומסמל את ניוון החשיבה הדתית.

​

איך אפשר להצדיק קינה על בתים שחרבו לפני אלפי שנים, בשעה שסביבנו צומח לתפארת הבית השלישי? רבי עקיבא צחק כשראה את חורבות המקדש, מפני שהאמין שתהיה תקומה. ואנחנו, על אחת כמה וכמה, שומה עלינו להדחיק תחושת האבל.

​

אם במשך אלפיים שנה צם העם היהודי מתוך הפנמת גורלו ההיסטורי, יהיה זה משגה אירוני אם נמשיך לצום כמצוות אנשים מלומדה, תוך התעלמות מכך שאנו כותבים היסטוריה בימינו. אם יש למסורת היהודית משמעות בעינינו, יש להגדיר את תשעה באב מחדש.

​

מדינת ישראל היא הבית השלישי בשלושה מישורים: המישור האקטואלי - הישגי המדינה עולים לאין ערוך על הישגי בית ראשון ושני. בישראל כיום יש יותר יהודים משהיו בה אי פעם, והיא מפותחת יותר משהיתה אי פעם, שכונות ירושלמיות עומדות על גבעות הטרשים שכיתרו את מקדש שלמה בהדרו, ישראל היא יישות עצמאית ובעלת עוצמה, הממלאת תפקיד חשוב בזירה הבין לאומית. רק נוסטלגיה מעוותת יכולה לעורר אותנו לומר: "מי יתן ימינו כקדם״. רק הפונדמנטליסט, כמו עובדי עגל הזהב בזמנם, משתוקק להקים מבנה על הר הבית, שהמען "בית שלישי״ חרוט על תיבת הדואר שלו.

​

התפיסה העצמית - מדינת ישראל סבורה שהיא התגלמות הבית השלישי ושהיא מקיימת את השאיפות המשיחיות היהודיות בהיסטוריה. אלמלא כן לא היתה מתגייסת, בניגוד לכל אמת-מידה של אינטרס לאומי, לחילוצה של יהדות אתיופיה. עצם התפקיד שנטלה על עצמה ישראל, להיות בית לאומי לכל היהודים מלמד על כך.

​

ערב ההתקפה האווירית האמריקאית על עיראק, כאשר עם ישראל חיכה, מרוט עצבים, לנפילת סקאדים על ערי המדינה, ניסה ראש הממשלה להרגיע את הרוחות במלים אלה: ״אנו חזקים יותר אפילו מבית דוד״. איזו השוואה מוזרה, אלא אם כן גלומה בה ההנחה שעם ישראל - חילוני ודתי, ימני ושמאלי - אכן מבין שמצבנו ההיסטורי היום דומה לזה שהיה בימי בית ראשון ושני יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית. אילו היה שמיר אומר: ״אנחנו לא בגרמניה של 1939. יש לנו מדינה שתגן עלינו״, לא היו מתייחסים לדבריו ברצינות. גם בעמדותיה המדיניות ישראל נותנת ביטוי לתפיסה זו. האם היתה כה מתעקשת בנושא ירושלים, אלמלא היה קונסנזוס בעם הרואה בירושלים את בירת הבית השלישי?

​

מקומנו הקריטי בהיסטוריה - לא תיתכן תקומה יהודית נוספת. לכן מדינת ישראל היא הבית השלישי. חורבן המדינה פירושו יהיה קץ העם היהודי. מי שישרוד לא ינסה להקים בית נוסף אלא ינסה להיטמע בכל חברה מזדמנת.

​

איזה לקח אפשר יהיה להפיק מחורבן הבית, שיוכל לשמש תמריץ לניסיון נוסף של תקומה? האם לקח נוסח ״הימין צדק ואנחנו אשמנו בנאיביות פושעת"? או ״השמאל צדק והחמצנו את ההזדמנויות, לשלום בר-קיימא?" עצם אי־יכולתנו להבחין כיום בדרך הבטוחה, אף-על־פי שאנו מחפשים אחריה נואשות, מלמד שלא תהיה בכך אלא חוכמה שלאחר מעשה. הגולה תהיה שותפה לדמורליזציה מוחלטת זו ותאיץ את ההתבוללות אל תוך החברה הפתוחה. רק החרדים ישרדו זמן-מה לאחר החורבן, ויתכן ששורותיהם יתחזקו בעקבות האסון. אבל כמה זמן תוכל המגמה האנטי-היסטורית הזאת להתקיים?

​

מספרים שכאשר התמוטט הקו ברמת הגולן בתחילת מלחמת יום הכיפורים, דיווח משה דיין לגולדה מאיר: ״הבית השלישי נופל״. סיפור זה נכנס לתודעה הישראלית בכוחו של מיתוס מודרני, כי בדברי דיין ובסמל החזק שבו השתמש היתה משום אמת יסודית לגבי עצם קיומנו, היינו: גם ברגע זה, שבו אנו עומדים בנקודת השיא של ההיסטוריה היהודית - הכל מוטל עדיין על כף המאזניים.

​

כאן טמון המפתח להגדרה מחדש של תשעה באב. בתשעה באב בימינו עלינו להפנים את ההכרה, שבנינו כאן את הבית השלישי ושבית רביעי לעולם לא יקום. במקום לעסוק בקינה על העבר, ראוי יום תשעה באב לעורר אותנו לתהייה ולחשבון נפש לגבי עתידנו. המסר של תשעה באב בימינו צריך להיות - חזון הנביאים והציונות מתרחש מתחת לחרב דמקולס, וגורל העם היהודי לא הוכרע עדיין.