בימים ההם: הקנאות, שראשיתה בלית ברירה, הביאה באחריתה אסונות נוראים. בזמן הזה: עלינו לדחות את דרך הקנאות ולמצוא נתיב לשלום
"אם לא יקום הנס בחבל יהודה".
ננסה רגע לתאר מציאות שבה מובס יהודה בקרבות הראשונים. ירושלים אינה נכבשת ובית המקדש והמזבח אינם מטוהרים. העיר הופכת לפוליס הלניסטית ובעקבותיה כל ארץ יהודה. ייתכן כי כל ההיסטוריה היתה אז שונה: אין עם יהודי, ישו לא מופיע, אין גלות ואפשר להמשיך ולקבוע כי אין אושוויץ.
יהודה נעלמת עם עמה, יחד עם כל הממלכה הסלבקית, והופכת לאחת מאותם ערים ומדינות ועמים שנעלמו בהיסטוריה. אכן, המרד הזה, עם כל קנאותו, אפשר את המשך הקיום היהודי, ולנו גם נתן את חג החנוכה.
מרד המקבים נבע משני גורמים עיקריים: הראשון- מלחמה מול הכובש הזר, במקרה זה אנטיוכוס אפיפנס. מרד שייתכן שלא היה פורץ לולא הגזרות האכזריות שאיימו לחסל את תרבותו ואת דתו של ישראל, כמפורט בספר מקבים א'.
הגורם השני - היה מאבק אחים בין אצילי ירושלים וכוהניה, שאימצו בהתלהבות ובחום את התרבות ההלניסטית על מנהגיה, לבין הכוהנים הפשוטים במודיעין ותומכיהם, שהתקוממו כנגד גזרות אנטיוכוס וכנגד אחיהם המאמצים את תרבות הכובש.
אכן, הרבה קנאות היתה במערכה. כבר במחזה הדרמטי במודיעין משווה עצמו מתתיהו לפנחס הקנאי. כאשר הוא הורג את שליח המלך היווני, שהיה יהודי אשר ביקש לזבוח לעבודה זרה והורס את המזבח – ובכך הוא ממשיך את מסורת הקנאים מימי פנחס הכהן במדבר. במעשה זה נותן מתתיהו את האות למרד המקבים. אידיאולוגיה זו של קנאות נמשכת עד המרד הגדול ברומי בשנת 70 ומרד בר-כוכבא בשנת 135. כאשר מנצח יהודה, הוא מטהר את המקדש והמזבח וקובע חג שמונה ימים - חג חנוכת המזבח. שנים אחר כך, כאשר כבר לא נותר עוד בית־מקדש, העבירה תבונת העם היהודי את החג לבית היהודי. בכל בית בארץ ישראל ובגולה מדליקים מנורה של שמונה קנים.
בהתגלגלות המסורת, סיפור הגבורה והמרד הופכים לסיפורו של נס פך השמן. הסיפור מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי במסכת שבת, תוך כדי דיון על הדלקת נרות שבת. מאז, לאורך אלפיים שנה, זהו חג של בית ונרות ומאכלי שמן וסביבונים.
התנועה הציונית שביקשה לחדש את עצמאות העם הבינה שמרד המקבים וחג החנוכה יכולים לשמש כדגם חינוכי ממדרגה ראשונה. לעם בגולה, אשר חי בדיכוי וללא צבא משלו. היה זה חג של השראה וגבורה. המשורר לוין קיפניס לוקח את האורטוריה של הנדל "יהודה המכבי" וקובע מילים משלו "מכבים אנחנו דגלנו רם נכון / ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון".
הילד שניצח את היוונים מתגייס בגיל 17 לפלמ"ח. הרצל מסיים את ספרו "מדינת היהודים" וקובע: "שוב יקומו המכבים, ביאליק, בשירו "למתנדבים בעם" קורא "הוי בני המכבים העמידו את עמכם, הקימו הדור, חשפו אור" וטשרניחובסקי קובע בשירו "כל ישראל קדושים - אתה המכבי".
למרות כל הנאמר ידעה הציונות, שלא כמקבים הראשונים, לשלב בתרבות ישראל גם את המיטב מתרבות יוון. עתה. משזכינו למדינה משלנו שיש לה צבא חזק מצויד בכל אמצעי הלחימה, הגיעה העת להפנים שנסתיימו ימי הגולה. עלינו לדעת כי האויב העומד עלינו אינו הסלבקי או הרומאי. מרד המקבים והניצחון הביאו כאמור להמשך הקיום היהודי. אולם עלינו להפנים כי הקנאות, שראשיתה בלית ברירה, הביאה באחריתה על עמנו אסונות נוראים. כאשר נלחמנו מול האימפריה הרומית האדירה הבאנו לחורבן בית שני ולסיום העצמאות היהודית. במרד הנורא של בר-כוכבא. לולא אישיותו של רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מעיר הקנאים ירושלים בעת המצור וייסד את יבנה וחכמיה, לא היו לנו שחר ותקווה. יהודה המקבי ורבי יוחנן בן זכאי פעלו תחת כיבוש של שלטון זר. אין זה מצבנו היום. ישראל היא מדינה ריבונית! עלינו לדחות את דרך הקנאות הבלתי-מתפשרת, למצוא נתיב לשלום עם אויבינו וליצור כאן חברה שתהיה שילוב ומיזוג מכל היופי של תרבות ישראל ותרבות יוון.
