השנה בחרנו לציין, ביתר שאת, את חג החנוכה כחג גבורתה של האישה.
אנו מכירים את יהודה, אלעזר ויוחנן, אז מדוע דווקא גבורה נשית בחנוכה?
המקור הקדום לגבורת האישה נעוץ בגזרת 'חוק הלילה הראשון' שגזר אנטיוכוס על בנות ישראל, בו צוו להעביר את ליל כלולותיהן במיטתו של השליט הסלבקי.
כשהגיע זמנה של בת חשמונאי להינשא, החליטה לעשות מעשה, ולסיים את אי הצדק וההשפלה. כאשר התכנסה משפחתה לטקס הכלולות קרעה מעצמה את שמלת הכלה שלבשה וניצבה עירומה לפני כל בני ביתה. בעלה, אביה ואחיה ביקשו להרגה כיוון שביזתה את עצמה ואותם ביום כלולותיה, אולם היא התפרצה לעברם וקבעה: 'אתם רוצים להרגני כי עמדתי מגולה לפניכם אבל לא אכפת לכם שהערב, ליל כלולותיי, אבלה עם שליט אכזר ונוכרי, ולא עם בעלי?!'
הבינו אביה ואחיה כי צודקת היא מהם.
על כן, פנו למלך ואמרו לו: 'אחותנו, בתו של גדול ישראל, נישאה, ולכן צריכה היא לשכב עם המלך בכבודו ובעצמו'. המלך המאושר ערך משתה לכבוד בת חשמונאי, במהלכו, השקתה אותו יין עד שנרדם בחיקה. או אז לקחה בת חשמונאי את חרב המלך והסירה את ראשו. כך החל מרד המכבים.
אין ספק כי סיפור זה נבנה כדי לספר לנו על גבורתן של הנשים שלא מרדו רק בפגיעה האישית שנפגעו ע"י שליטים זרים אלו,אלא גם במצבו הלאומי הקשה של הציבור היהודי כולו. היו אלו הנשים הגיבורות שדחפו את בני עמנו למרד העצמאות.
אכן חנוכה הוא חג לגבורת האישה.
את נרות החנוכה נקדיש השנה לנשים גיבורות המאירות את סיפורנו היהודי-ציוני לאורך הדורות.
חג שמח,
בנימין יוגב (בוג'ה) וחברי צוות מכון שיטים
הגבורה היא דרך, לא פסגה
נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית לכבודה של חנה סנש
"לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: על גלויה מבודפשט, ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי, הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, כפועלת?"
שאלה זו, שעלתה ביומנה בחורף 1940, כמו שאלות גדולות אחרות, ליוו את חנה סנש לאורך כל שנות פעולתה הציונית, אשר הרחיקה אותה מסביבת הולדתה וממשפחתה, והוציאה אותה לדרך אל ארץ-ישראל, אל ההכשרה החקלאית ואל הקיבוץ.
אני מוצא את גבורתה של חנה דווקא בכך: ביכולתה להתייצב פנים אל פנים מול השאלות והדילמות, בלי לחמוק מהן, ולבחור בדרכה. לראות את האור ואת הצללים, מבלי שאלו יבטלו את אלו. להכיר בצורך וברצון לנתב את חייך האישיים גם ביחס לצרכי החברה, מבלי להסתיר את המחירים האישיים שבחירות אלה נושאות איתן – לא להתנער מהחברה בשם הפרט, ולא להתעלם מהפרט בשם החברה.
"אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה; ופה בארץ-ישראל – מקומי. רק שאלה היא אם בחרתי פה בדרך הטובה. אני חושבת שכן. אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה. יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך."
שליחותה של חנה סנש לאירופה לא היתה מעשה גבורה חד-פעמי החורג משגרת חייה, אלא צעד נוסף בדרך ההגשמה שבה בחרה לצעוד, צעד נוסף בהתמודדות על דמות האדם דווקא בתקופה האפלה ביותר. בחירתה בתקופה זו היתה המשך של בחירותיה הקודמות: להדליק את פנסה הקטן, ולחפש לאורו את בן-האדם.
אבשלום בן צבי – חבר צוות מכון שיטים
נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית - לכבודה של עדה סירני
אם שמה נשמע לכם מוכר זה כנראה בשל העובדה שהיתה אשתו של הצנחן אנצו סירני, שהיה בין צנחני הישוב, ונרצח בדכאו. הרצח הטרגי של סירני הוא רק ראשית סיפור גבורתה של עדה סירני, שבמרכזו הבאת עשרות אלפי פליטים לארץ ישראל בסדרת מבצעי העפלה נועזים. באביב 1945, עשרים שנה אחרי שעלתה מאיטליה, ומספר חודשים אחרי שאבדה את שותפה ואבי ילדיה, חזרהלשם. באותם ימים, עשרות אלפי פליטים יהודים מכל רחבי אירופה התקבצו בערי החוף האיטלקיות משוועים לישועה. עדה היתה מאלו שהושיעו. תוך מספר חודשים התמנתה למפקדת המוסד לעליה ב' באיטליה, והביאה לשיגורם של יותר מ-20,000 מעפילים על עשרות ספינות. בנוסף, הייתה סרני מעורבת ברכש נשק ואמצעי לחימה ובמבצעים למניעת הגעת נשק למדינות ערב (מבצע שודד).
העובדה כי לסיפורה נקשרו עלילות אהבים, הזכירו לי את סיפורה של יהודית, אחת מגיבורות חנוכה, אשר הרימה מחדש את נס המרד בכובש הבבלי כאשר הערימה על שר הצבא וערפה את ראשו. נהוג לומר כי בימים עברו נשים היו חייבות לממש את כוח הפיתוי והמיניות כדי לקדם מהלכים מדיניים. הכרות עם סיפורה של עדה מלמד שאף בימינו ייתכן והדברים עודם כך. אך ייתכן ועדה, וגם יהודית, נפלו קורבן להסתכלות גברית שעוטפת סיפור הירואי ופרגמטי בהילה רומנטית אשר משאיר את האישה בדמות הפתיינית.
גבורתה של עדה לא זכתה להכרה מספיקה. אולי כיוון שהייתה אישה בעולם גברי, אולי כיוון שלא מתה מוות הרואי, ואולי בגלל שהיא עצמה, עם חזרתה לארץ, בחרה שלא להמשיך לעשייה פוליטית, אלא לחזור לחיי הגשמה בקיבוץ. בבחירה זו, הזכירה לי את משפחת החשמונאים אשר עם השגת מטרתם העיקרית, שחרור בית המקדש וטיהורו, חזרו לכפרם מודיעין כדי לשוב לחיי עבודה פשוטים, בהם ראו את ההגשמה העמוקה ביותר של האמונה היהודית.
עדה היא גיבורה. היא לא נכנעה לעצב העמוק שבאובדן, היא לקחה אחריות בהזדמנות ההיסטורית שנתנה לה, היא דבקה באופן הפעולה שנראה לה נכון תוך עמידה מול סכנות רבות מבחוץ וביקורת מבפנים. היא היתה שליחה של רעיון, וכשסיימה את שליחותו, גם חזרה להגשימו. כן ירבו נשים כמוה בדורנו.
ליאור לקנר, חברת צוות מכון שיטים
נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית - לכבודה של אליס מילר
"תשמעי מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים? ... נשים לא מסוגלות לעמוד בלחצים הדרושים מטייסי קרב." (נשיא המדינה, עזר ויצמן, לאליס מילר)
מאז שהיתה קטנה חלמה אליס להיות אסטרונאוטית.
היא פיתחה את חלומה, למדה אווירונאוטיקה ואף הוציאה רישיון תעופה אזרחי. בשנת 1993, לאחר שבקשותיה להתקבל לקורס טיס נענו בשלילה, עתרה אליס מילר לבג"ץ בדרישה להסיר את החסם שלטענתה מפלה נשים על רקע מגדרי. בג"ץ קיבל את טענתה וקבע שיש להבחין בין שונות רלוונטית העשויה להצדיק חוסר שוויון בין אנשים, לבין שונות שאינה רלוונטית, או אז מדובר באפליה בלתי מוצדקת.
בעקבות העתירה נפתחו בפני נשים הכשרות צבאיות שונות שבעבר היו סגורות בפניהן, כגון: קורס טיס, קורס חובלים, קורסים שונים בחיל התותחנים, מערך הנ"מ, משמר הגבול ועוד.
כיום 92% מהמקצועות בצה"ל פתוחים בפני נשים.
תודה לך אליס על פריצת הדרך לשוויון בין המינים, על מופת עשיה למען הצדק ולרדיפת החלומות של כולנו.
חג שמח,
אלעד אורמיאן, חבר צוות מכון שיטים
נדליק נר חנוכה לגבורה הנשית - לכבודה של אולגה חנקין
מספרים על אולגה חנקין שהיתה הרוח החיה מאחורי מפעלי התיישבות וגאולת אדמות בימי העליה הראשונה. אולגה היתה חברת תנועת ביל"ו, קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת חרקוב וידידיהם, ששמו לעצמם למטרה להקים תנועה חלוצית לאומית, לעלות לארץ-ישראל ולהקים יישוב חקלאי שיתופי שישמש דוגמה בעבור הבאים אחריהם. הם נחשבים לקבוצה הציונית-סוציאליסטית הראשונה, בשל ניסיונותיהם בחיי שיתוף וקומונה, ומאבקם בפקידי הברון רוטשילד, דבר שיצר חילוקי דעות קשים בינם לבין רוב תושבי המושבות האחרות בתקופתם. בראשית, ביל"ו שהתה עדיין בגולה, אך היתה פעילה בחיזוק החלוצים ועידוד נוספים לעלייה. כך כתבה לאחיה ואחותה שהיו מראשוני הביל"ויים שעלו לארץ:
"ואתם אחים! לכו בכח ה' ועשו בעד עמכם, עם בזוי ושסוי, תחזקנה ידיכם, אל ירך לבבכם, היו בני חיל, חלוצי צבא אחינו. ושמכם יהיה לברכה לדור אחרון, כי הגדלתם לעשות בצעדכם הראשון, צאו לכם בעקבות עזרא הסופר, אשר במתי מעט שב מבבל ואחר היו ישראל לממלכה גדולה, יכלו לגיבורי רומא, ולולא פירוד דעותיהם לא בא צר ואויב בשערי ארצנו, ולא באנו למצבנו זה..."
(מתוך מכתבה של אולגה חנקין אל קבוצת הביל"ויים הראשונה, 12/6/1882)
רוח מכתב זה שורה גם על מאמרים שפרסמה בעיתון 'המליץ' ומכתבים רבים ששלחה לחבריה הציונים.
בעיניי, אולגה היתהאישה שמעורבותה הדומיננטית מאחורי הקלעים היוותה כוח מניע ויוצר לפעולות ציוניות פורצות דרך. בחלקן השתתפה באופן אישי, ובחלקן השתתפו חבריה ואהוביה. מעורבותה זו נעשתה בשילוב בין עוצמות של אהבה לעוצמות של התוויית דרך. מודל ראוי ומעורר השראה של הנהגה נשית.
עופר קמחי, חבר צוות מכון שיטים
