"כי תיצור על עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת" (דברים פרק כ')
לכבוד ט"ו בשבט מבקש הייתי לכתוב על נטיעת עצים.
אולם באו הידיעות בעיתונות ברדיו ובטלוויזיה על עצי הזית הכרותים והדעת אינה מרפה ואינה נותנת מנוח.
התנועה הציונית העובדת האמינה מראשית שיבת ציון שיש דרך חד-משמעית לקבוע את עובדת היותנו בני הארץ הזאת – לטעת. למלא את הארץ בעצי פרי ועצי סרק ביערות ובמטעים. הייתה הרגשה שעצם מעשה הנטיעה גופו יביא לנו את הזכות וההכרה על הארץ הזאת, ואת הגאולה הנכספת.
ביטוי לכך ניתן בשיר של המשורר ש. שלום, הזכור לנו עוד מימי בית הספר:
"בחמישה עשר בשבט בבוא אביב אלינו חוקר בגיא, בודק בהר
ורושם כל ציץ, כל עץ, כל בד
וכל נטעי גננו.
...
וכשהפנקס יהיה מלא
עץ יציץ ושיח:
כשהמדבר ייהפך שדה,
כל ארצנו גן רווה –
יופיע המשיח."
כאמור, אפשר לראות את שירו של ש. שלום כתורת הציונות העובדת כולה על רגל אחת. במידה רבה היה זה בניגוד לגוף הציוני האחר שלעג לעוד בית, עוד דונם ועוד עז והאמין שרק בדם ואש 'יהודה' תקום.
שנים רבות אחרי שירו ש. שלום וחבריו מפרסם הסופר והעיתונאי עמוס קינן ובו הוא קובע:
"הלכתי לקנות שתילים לשתול בחלקה הקטנה שלי.
ראיתי שתיל זיתים.
לא קניתי שתיל זיתים. לא שתלתי זית בחצרי.
כדי לשתול זית, על האדם להיות אופטימי.
זית שותל אדם לנכדיו. בחצר שלי, ליד ירושלים, גדלים זיתים שנשתלו בידי אנשים אופטימיים למען נכדיהם. איפה נכדיהם ואיפה האופטימיות שלהם.
את הזית אפשר לשתול ביום השלום. כל עוד תדבר החרב אין טעם לנסות לשתול זיתים."
בדברים חדים אלו הוא שובר את האמונה הציונית מתוך ניסיונו ומראה עיניו. הוא אינו מאמין שנטיעת עצים תביא את הגאולה והשלום. וטוען שעל מנת לטעת יש להביא קודם את השלום המיוחל ובכך תובטח נטיעתנו ושצאצאינו יזכו לאכול מפירותיו.
זוהי קריאת תגר על האמונה הציונית התמימה. זוהי מסקנה שעלילות 'גבורה ושלל קרבות' הפכו להיות הגורם המכריע בהוויה הציונית ולא נטיעת העץ.
אולם הדברים קשים וחמורים יותר. אנחנו, אנשי קיבוץ, הרואים עמנו ממשיכי החזון הציוני השפוי ניצבים בפני בעיה קשה: נושאי נס הנטיעה לא פסקו. עבורם אין הנטיעה מתבצעת בשטחי מדינת ישראל שבה היינו רוצים להגשים את החלום הציוני. הנוטעים שם מבקשים להפוך את חזון הגאולה, את בוא המשיח לדבר של כאן ועכשיו.
הם תופרים את בגדי הכהן הגדול, מנסים להרוס בתי תפילה הקיימים על הר הבית ומניחים אבן פינה לבית המקדש. יתרה מזאת. דוחקי הקץ ונביאי השקר אינם מהססים בצד נטיעת עציהם לעקור עצים המניבים פרי, לנסרם ולגדוע אותם כאן בארץ הזאת.
רק אנשים שאין בהם יחס פנימי לארץ, למרות כל הכרזותיהם על אהבת הארץ ומצוות ישוב ארץ ישראל, מסוגלים למעשים אשר הורסים את הנוף והיופי של הארץ.
מי שעוקר עתיד בעצמו להיעקר!
לא סימני משיח הוא שומע אלא פעמי הקץ!
ממשיכים הם את קנאי בר כוכבא כפי שמספרת לנו האגדה באיכה רבה:
"נוהגים היו, כשנולד תינוק שתלו ארז. תינוקת – שתלו שיטה. ובשעת נישואים היו קוצצים את האילנות ועשאום חופה. פעם אחת עברה בת הקיסר ונשברה יתד במרכבתה. קצצו (עבדיה) ארז ותיקנוהו (למרכבה). באו (היהודים) ונפלו עליהם והיכום. הלכו (הרומיים) ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. עלה עליהם."
אגדה זו ספק אם יש בה אמת היסטורית צרופה, אולם יש בה סמל של איבוד אמת מידה בהגנה על מסורת אבות. הרומאים מקצצים בנטיעות, כורתים ארז ויהודים שאינם מתאפקים, מכים אותם וכך פורץ מרד בר כוכבא ומביא חורבן והרס שאין כמותם.
האם לא מוטב לסבול עקירת ארז אחד לתיקון מרכבתה של בת הקיסר על מנת שבבוא היום אפשר יהיה לטעת ארזים הרבה? האם לא מוטב להבין שגם עמידה על עקרון צריך שיהיה בה שפיות הדעת וקריאת המציאות – על מנת למנוע עקירת כל מה שקיים?
מבקש הייתי לכתוב על נטיעה. לספר על "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" אולם באו החדשות והגיע העיתון ובאו עצי הזית העבותים והכסופים מול ביתי וביקשו ממני לכתוב על עקירה. לשנות את הכותרת ולזעוק "אל נא תעקור נטוע".
תמיד היה ברור לי שמשמעות הנטיעות שלנו גם בקיבוצי בית העמק פרושה שעצי החורש והאורנים והברושים שלנו יצמחו בצילם ובשכנותם של עצי הזית העתיקים שלא אנו נטענו.
אולם אם אנו היהודים נעקור את הנטוע סופם של העצים שאנו נוטעים להיעקר אף הם.
וזהו שנאמר:
"בשעה שכורתין עץ האילן שעושה פרי – קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע".
ואני שמעתי את הקולות.