מי שמבקשים לחדש את עבודת הקרבנות על חורבותיהם של שני בתי המקדש הקודמים ומבנה דת מוסלמי מבקשים לבנות אותו על חורבות הבית שבנתה הציונות.
בשביעי באוקטובר 1973, כשמשה דיין דאג להפיץ למי שצריך להפיץ את הידיעה על כך שהתריע ש"הבית השלישי בסכנה", לכל אדם בישראל, וגם לכל מי ששמע על הסיפור מאז, היה ברור על מה הוא מדבר. היה ברור למרות שעל הר הבית עמדו עדיין מסגדי עומר ואל-אקצא. היה ברור כי מנקודת המבט הציונית, הבית השלישי הלך והוקם במהלך שהחל במחצית השניה של המאה ה-19 והולך ונמשך עד ימינו, וקיבל חותמת רשמית ב-ה' אייר ה'תש"ח עם יצירת הריבונות היהודית הרשמית. למי שצריך תזכורת, מנורת המקדש החדש כבר ניצבת, עצומה, במקום המיועד לה: בליבה של ירושלים, על הקו הישר המחבר את המשכן, משכנה של כנסת ישראל, עם בית הדין הגבוה לצדק.
בית המקדש הציוני, הבית השלישי, כבר נבנה ועומד על תילו.
מי שמבקשים לחדש את עבודת הקרבנות על חורבותיהם של שני בתי המקדש הקודמים ומבנה דת מוסלמי מבקשים לבנות אותו על חורבות הבית שבנתה הציונות.
ואם אתם רוצים בכל זאת בית מקדש ציוני, כך ראה אותו הציוני הראשון (וכנראה היחיד) שאני מכיר שביקש להקים את בית המקדש השלישי – הרצל, תל אביב (אלטנוילנד) [ההדגשות שלי]:
"הם הגיעו לפתח המקדש.
בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש-הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני – יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ. […] בימי קדם, בתקופת מלכות שלמה, בית המקדש המעוטר בזהב ובאבנים יקרות היה סמל לעוצמה ולגאווה של עם ישראל. המקדש – על המתכות היקרות שלו ועל עצי הזית, הארז והברוש שמהם נבנה בסגנון הימים ההם – היה בגדר תאווה לעיניים. אבל לא על מבנה נראה לעין ונתפס בחושים, מפואר ככל שיהיה, שפכו היהודים דמעות במשך אלף ושמונה מאות שנים. לא על חורבות המבנה ההרוס בכו. בכי כזה לא היה אלא שטות. לא ולא; הם נאנחנו על מה שהיה נסתר מן העין, אבל בא לידי ביטוי באבני בית המקדש. את הדבר הנסתר הזה פרידריך חש בבית המקדש שנבנה מחדש בירושלים. […]
היהודים התפללו בדבקות, רבה או מועטה, בכל קצוות תבל, בבתי תפילה דלים ומפוארים, בכל לשונות הפזורה; אלוהים הבלתי נראה, שכבודו מילא עולם, היה קרוב אליהם או רחוק מהם באותה מידה בכל אתר ואתר – ולמרות זאת קם המקדש במקום הזה. מדוע? משום שרק פה עם ישראל היה עם חופשי. רק פה היה מסוגל לפעול למען המטרות האנושיות הנעלות ביותר. בעבר, נבעה תחושת האחדות של בני העם הזה מרדיפות, מדיכוי ומחיים בגטו. מאוחר יותר, כאשר עמי התרבות העניקו להם שוויון זכויות, הם ידעו חופש. בגטו, היו היהודים חסרי כבוד, חסרי זכויות וחסרי מגן; כשעזבו אותו, הפסיקו להיות יהודים. שני הדברים היו חייבים להתקיים יחד: החופש ותחושת האחדות. רק כאשר זה קרה, ניתנה להם הזכות להקים את בית האלוהים הבלתי נראה והכל יכול."
בית המקדש של הרצל, דרך אגב, מתואר כבית כנסת מודרני שנבנה במקום אחר בירושלים, בה עומדים עדיין מסגדי הר הבית על תילם בחברת מופת של סובלנות בין-דתית וקדמה חברתית.