בערב מערבי טבת זומנה באחד המשקים ועדה של מביני דבר, קצתם מומחים לצמחים וקצתם מומחים לחגים – לדון בהכנות לחגיגות ט"ו בשבט.
פתח אחד ואמר: כל החג הזה אינו לפי רוחי, שאני שומע "ט"ו בשבט" אני רואה לפני אלפים – אלפים של עצים שניטעו בטכסים גדולים בכל רחבי הארץ במשך הט"ו בשבטים שעברו, ואפילו את שנתם הראשונה לא הוציאו. לזה אתם קוראים חינוך לאהבת העץ וליחס לעץ, כאשר שותלים יערות שלמים וזונחים אותם בו ביום? מאז עמדתי על דעתי וראיתי את גודל העצים הללו ואת רגש הזלזול שהם נוטעים בילדים – אני מתנגד לנטיעות בט"ו בשבט.
אחריו בא שני, אם כבר ניתנה רשות לערער- הריני בא לערער על כל החג הזה מעיקרו. אפילו תוכיחו לי כי התלמוד כינה את התאריך הנ"ל בשם ראש השנה לאילנות – אני סבור כי אין הוא אלא המצאה גלותית: אוכלים חרובים ודבלים וזוכרים את א"י, זה היה בוודאי נחוץ שם, אבל איזו משמעות יש בכך עבורנו. שאנו חיים בארץ ואוכלים מפריה כל השנה? ואילו עיקר הנטיעה בט"ו בשבט – מופרך מעיקרו: אין זה תאריך מתאים לנטיעה כלל ועיקר. עצי יער ועצי שלכת צריכים להיות נטועים זמן רב לפני כן: הראשונים- כדי שייטבו לנצל את גשמי החורף והאחרונים משום שבמועד זה הם יהיו מוכנים כבר ללבלב ולהשריש.
עצים המועתקים בפחים או גושים , כגון עצי הדר – עדיין לא הגיע מועדם להינטע. אם כן – איזה חג הוא . למי ולמה?
ענה השלישי ואמר: אדרבא , תאר לך כי אתה נבחרתה להיות ממונה על החגים והמועדים. לנטוש ולנתוץ לבנות ולנטוע. הרי הלוח ברשותך, ואתה בחר לנו יום נאה והולם להיות ראש השנה לאילנות. יום כזה נחוץ, אם לא לעצים – הרי לפחות לבני אדם, והנה ראיה – עמים שלא ראו ולא שמעו על ט"ו בשבט הלכו וקבעו לעצמם "יום האילן" או משהו בדומה לו, לציין הקשר בין האדם ועץ השדה לפחות פעם אחת בשנה כאשר יתחיל לבדוק את ימות השנה – יתברר לך כי יותר קל לקבוע מתי אין לחוג חג כזה מאשר לבחור לו יום מתאים. ומה שטוב לעמק אינו טוב להר, ויום שהוא נאה לשפלת החוף אינו יאה לעמק הירדן. ואז לאחר רוב עיונים ודיונים תחזור בעצמך למקום שממנו יצאת ותיווכח כי יום זה או אחד סמוך לו – הוא הוא היום. ועל כך נחלקו גם חז"ל מהם שבחרו בא' בשבט ומהם שבחרו בחמישה עשר בשבט. ומה טעם בתאריך זה למרות כל מה שאמרת נגדו? נניח רגע לנטיעה ונסתכל על הנעשה בעולם הצומח, כבר עברו גשמי היורה וגם הקור הגדול שעונתו לרוב בראשית פברואר חלף. הצמיחה שהחלה בראשית החורף ונפסקה בימי הקור הגיעה לסוף תקופת השפל שלה ועומדת בפני התעוררות חדשה. הירוק מתחיל לעלות, פרחים מתכוננים לפריחה, בעצי השלכת מתחילה זרימת המוהל וצצים שורשים ופקעים. זוהי גם העונה בה נחרץ גורל הצומח של אותה שנה: ירדה כמות מים מספקת – מוטב ואפילו הייתה חלוקתם מוזרה, ואפילו יהיו סוף שבט ואדר בלי גשם. לא ירדו גשמים חלילה – גם ניסים לא יועילו, אמנם כפי שאמרנו, אפשר לנטות ימים אחדים לכאן או לכאן אבל אם רצוננו לבחור במועד הממוצע זהו המועד.
וסיכם הרביעי : אמנם מבין אני יפה את הקצף שיצא על צורת הנטיעה ההמונית אבל זוהי קלקלה שאפשר לתקנה ואמנם מתקנים אותה, אפשר לוותר על כך שכל ילד יטע עץ ולהסתפק בנטיעה סמלית אשר תבוצע כראוי, תוך מחשבה מראש מי וכיצד יטפל בעצים להבא, נבחר בחלקה מתאימה שלא נולדה לצרכי ט"ו בשבט אלא לצורך העניין וניטע עצים כאלה אשר המועד מתאים לנטיעתם.
אם צריך – נעמיד עשרה ילדי גן ליד כל עץ וכל אחד מהם ישתתף בנטיעה כקומץ עפר, אבל מלבדם יעמוד איש מוסמך, והוא יטע את העץ ויתר על כן: מי אמר כי הכרחית נטיעה דווקא שנה כך – ושנה אחרת: נצא לשדה או להר ונראה את הצמחים במקום גידולם ובהתעוררותם, במקום לשבור את ענפי השקד ,להעמידם בצנצנות ולשיר "השקדייה פורחת" – נלך אל העץ, נסתכל בו ונהנה ממנו בלי לשברו. כל דבר אפשר לקלקל ואפשר לעשות כראוי – וט"ו בשבט בכלל זה, נעשה אנו כראוי.
חג שמח !