"מה עושה יהודי ביום הכיפורים? הנה שאלה שהתשובה עליה תלויה במקום, תלויה בזמן, תלויה בנסיבות, תלויה באמונות.
שאלה שהייתה לה תשובה אחת בח' באב של שנת 70 לספירה – ערב חורבן בית המקדש השני ונדרשה לה תשובה לגמרי אחרת כמה שבועות לאחר מכן – בחודש תשרי שלאחר החורבן. יום כיפורים של שנת לפני החורבן היה יום של כהן גדול, של מקדש, של קורבנות, של זריקת דם. יום שיש לו מוקד גיאוגרפי מובהק, וטקס מוסדר.
יום כיפורים של שנת אחרי החורבן היה מועד חשוב שמחפש לעצמו תוכן חדש. תוכן מותאם לנסיבות. אין קורבנות, נכתוב תפילות. אין כהן, נעמיד חזן.
אין מקדש, נזרום לבית הכנסת...
...כך נולד מנהג:
תחילה מתקבצים יהודים רבים למקום אחד – מדינת ישראל. עם הזמן מתברר שלמרות שרובם אינם שומרי מצוות, ביום הכיפורים לא נוח להם לנסוע. אולי בגלל זכר הבית שעזבו בדרך לארץ, אולי בעטיה של תודעה היסטורית או רטט של קדושה, אולי גם מחשש לתגובת הסביבה שכוללת קללות ויידוי אבנים. כך או כך, רוב כלי הרכב לא הותנעו. הרחובות נשארו ריקים. בתודעה הישראלית צרובה תמונת הבוקר שבו פרצה מלחמת יום כיפור, תמונות הרחובות הריקים והגברים העטויים בטליתות הממהרים לאסוף את מדיהם ולצאת לנקודות האיסוף. בתמונה ההיא עוד לא רואים אופניים ברחובות, אך כעשור לאחר מכן כבר אפשר למצוא דיווחים על פציעות של ילדים הרוכבים בחג. כלומר ראו הילדים את הרחובות הריקים ויצאו אליהם באופניים. עבר עשור והתופעה כבר הורגשה היטב, עברו שניים ונעשה צפוף בכבישים, ונהיה קשה וגם לא מנומס, לצאת במכונית . שהרי הרחוב מלא בצעירים על גלגלים. וכמובן, מנהג האופניים בכיפור איננו מנהג של כלל היהודים בישראל. רבים מביטים עליו בעין עקומה. מתייחסים אליו כאל סטייה ממה שיום הכיפורים אמור להיות – בעיניהם – יום של תפילה ושל צום ושל חשבון נפש...
...כך או כך, יום כיפור המתחדש הוא אתגר מעניין למי שמבקש להבין לאן לוקחים היהודים של ישראל את תרבותם. אפשרות אחת היא להבין את הרכיבה על אופניים כשחיקת עוצמתו של יום כיפור, ואולי כפגיעה במסורת היהודית. הרכיבה היא סימן שהיהודים של ישראל נעשים יהודים פחות, שהרי המדדים המקובלים במחקרים על יהדות בודקים בדיוק שאלות כאלה – האם יותר יהודים הולכים לבית הכנסת, האם יותר מהם מדליקים נרות בחנוכה, האם יותר מהם עושים קידוש בליל שישי – כדי לברר האם היהודים נעשים יהודים יותר או פחות.
אבל מה אם הירידה במספר הביקורים בבית הכנסת, במקביל לעלייה במספר רוכבי האופניים לא מבשרת על שחיקה במחויבות לתרבות היהודית אלא בפשטות על שינוי של התרבות היהודית? אולי לא מדובר על יום כיפור אלא בהתאמה של מסורת נושנה לעידן המודרני, שבו לבית הכנסת ולתפילה יש פחות כוח להשפיע על הנפש מאשר שקט ברחובות, לילדים על אופניהם ולמראה המרהיב של נתיבי איילון הריקים מכלי רכב...
...אם יום כיפור הוא חג בלתי ניתן לשינוי, הרי שהשינוי שחל בו בין תקופת בית המקדש לבין תקופת המשנה היה מחסל אותו. שהרי גם זה היה שינוי דרמטי. יום של קורבנות נעשה ליום של תפילות. האם אי אפשר להעלות על הדעת אפשרות של שינוי דרמטי נוסף: שיום של תפילות יעשה גם ליום של רכיבות? זו מחשבה שיש בה כמובן יסוד מטלטל, ובעיני חלק מהיהודים גם מטריד, אלא שגם בזה אין חידוש. כבר היו שינויים במנהגי היהודים שעוררו מחלוקת, לעיתים עד כדי נתק ואפילו שפיכות דמים.
השורה התחתונה בכל המקרים הייתה זהה: מכיוון שאין ליהודים מוסד הקובע עבורם באורח מחייב מה עליהם לעשות בכדי לממש את זהותם היהודית, מי שקובע הוא הכלל – החלטה קולקטיבית, מתגלגלת, שתוצאתה ניכרת לעיתים רק לאחר כמה דורות. ובמילים אחרות: אם רוב יהודי ישראל יעברו לרכוב על אופניים ביום כיפור, יצטרך חוקר היהדות של המאה ה- 22 לחפור במקורות כדי למצוא את שורשיו של המנהג הזה ולזהות את התהליכים שהקנו לו משמעות ועומק.
וזה יהיה למנהג יהודי."
מתוך- #יהדותישראלית – דיוקן של מהפכה תרבותית, שמואל רוזנר וקמיל פוקס, עמודים 62 – 68.
הוצאת כנרת-זמורה-דביר.
לרכישת הספר - לחצ/י כאן