כמה כוסות מונחות על שולחן הסדר שלנו?
התשובה האינסטינקטיבית היא ארבע, אך תשובה זו מתעלמת מהעובדה שבמרכז השולחן מונחת כוס. הכוס המקושטת ביותר, הכוס החמישית.
אז מדוע ארבע כוסות ולא חמש?
פרשנות מקובלת, שמקורה בתלמוד הירושלמי (פסחים, י', א'), מייחסת את ארבע הכוסות לארבעה ביטויי גאולה המופיעים בשמות ו', פסוקים ו'-ח': 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי' 'ולקחתי'. אלא שהפסוק הבא מכיל גם הוא ביטוי גאולה: 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ'.
כנראה שהחיים בגלות, שבהם התעצב נוסח ההגדה של פסח כפי שאנו מכירים אותו, לא התאימו לאמירה בנוגע להגעה לארץ ישראל ולכן נזנחה כוס זו.
באופן דומה, קריאת ה-'מגיד' ('ארמי אובד אבי...') – שהוא הלב התוכני של ההגדה, המבוסס על הפסוקים מדברים(כ"ו, ה'-י') – נקטע לפני שני הפסוקים האחרונים, העוסקים בהגעה אל הארץ. קטיעה זו בוצעה למרות שהמשנה מצווה לדרוש את הפסוקים עד סוף הפרשה.
אז איך הפכה הכוס החמישית לכוסו של אליהו?
מסתבר שלפי הרי"ף[1] ורוב הגאונים וראשוני ספרד, הנוסח הנכון של התלמוד קובע, שאת ההלל יש לומר על הכוס החמישית ולא על הרביעית, כמו בנוסח המוכר לנו. כך שיש יסוד לחשוב שבמקור שתו בליל הסדר חמש כוסות. המנהג הותיר את עקבותיו גם אצל הרמב"ם ובשולחן ערוך, שהגדירו אותו כרשות ולא כמצווה.
המהר"ל מפראג שחי במאה ה-16, התייחס למנהג להקדיש את הכוס החמישית לאליהו. לתפיסתו, אליהו הנביא יפתור בעתיד סוגיות ובעיות שהחכמים התקשו בהן. ייתכן גם שהמקור הוא בתפישת אליהו כמבשר ביאת המשיח, ולכן השארת כוס הגאולה האחרונה עבורו.
בשנים שלאחר קום המדינה הציעו רבנים, דוגמת הרב מנחם מנדל כשר והרב גורן, לחדש את שתיית הכוס החמישית, כביטוי לגאולה שבשיבה אל ארץ ישראל, אך ככלל חידוש זה לא התקבל.
בכל זאת, אולי עבורנו, היושבים בארץ גם ללא אליהו הנביא, הגיע הזמן להוסיף לסיפור יציאת מצרים שבליל הסדר גם את סיפור השיבה אל הארץ – השיבה המקראית והשיבה הציונית – ולהוסיף לארבע הכוסות שאנו שותים גם את הכוס החמישית.
[1] רבי יצחק בן יעקב אלפסי, חותם תקופת הגאונים, שפעל במרוקו במאה ה-11 לספירה.