"כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל" (איוב י"ד, ז)
העץ מייצג שילוב נדיר ומפעים של קביעות ושינוי. נטוע במקומו, תנועותיו מוגבלות ותלויות בהשפעות חיצוניות של רוח ומים. מאידך, העץ צומח, מלבלב, משיר את עליו ומתכסה, נותן פרח ופרי – יש בו חיות שיש בה תנועה. העץ מהווה מרכיב תרבותי מכונן בכל התרבויות. העצים היו כאן לפנינו, סמל לצמיחה ולזמן החולף.
ט"ו בשבט הישראלי מוכר במיוחד כחג הנטיעות. מעשה הנטיעה קושר את האדם עם אדמת המולדת, ואת הנוטע בהווה עם דורות העתיד. הנטיעה מתוך הידיעה ש"יש לעץ תקוה" היא האפשרות שלנו לשלוח שורשים אל העתיד, אך יותר מזה - היא ביטוי עמוק לאמונה שיש מחר, ומכאן שמחובתינו לדאוג לו.
מרתק למצוא מילים רלוונטיות ב'מגילת הנטיעה' של קיבוץ כפר עציון, שנכתבה בשנת 1944:
דור אחר דור אנחנו נוטעים ובונים, וגם כשרוחות מאיימות לעקור את העץ, נמשיך וניטע, נצמח נפרח וניתן פרי. אנו זקוקים לשורשיות, לאחיזה איתנה באדמת־המולדת. וזאת העבודה שאנו עושים במקום הזה. העצים האלה שאנו נוטעים היום בזה לסמל יהיו לנו, סמל דרכנו כחלוצי־האדמה, אות ברית עם אדמת־המולדת. “כי האדם עץ־השדה”. השרשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם־המעשה, בבנין, בנטיעה ובעבודה. הענפים הגבוהים שיתנשאו אל על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלמות מוסרית ולקדושת־החיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו...
בימים אלה, ט"ו בשבט הוא הזמנה לקוות ולהאמין.
Comments