על פי המסורת, קוראים את מגילת רות בחג השבועות בשל היותה מגילה של חסד. המדרש מדגיש שזו המעלה המרכזית של המגילה: "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה, פרשה כ, טו). המגילה גם מספרת סיפור לא פשוט על זרות ושייכות. אולי היא מבקשת ללמד אותנו שכדי לעבור ממצב של זרות לתחושה של שייכות נדרש קצת חסד.
נעמי, שהתאלמנה ושכלה את בניה, מחליטה לחזור אל עיר הולדתה בית-לחם. היא מציעה לכלותיה לחזור לבית הוריהן ויוצאת לדרכה. רות, כלתה המואביה, מחליטה לדבוק בה ומביעה את אחת מהצהרות הנאמנות הבלתי נשכחות: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי..." (רות א, טז-יז). נעמי נענית, והשתיים יוצאות יחד לבית-לחם.
לכאורה, נעמי חוזרת לכור מחצבתה. מי שהיתה מהגרת בשדות מואב, חוזרת אל המוכר והידוע. במפגש הראשון עם שכנותיה, היא ניצבת מול שכנותיה הותיקות, כשרות לצידה, אך בדבריה רק בדידות ואובדן: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'" (א, כא). בדבריה, נעמי מתעלמת מרות שליותה אותה. היא אינה מביעה הערכה או הוקרה למי שהתלוותה אליה ועזבה את מולדתה. נעמי מכונסת בחוויית האובדן שלה, ולא מסוגלת להכיר ביד המושטת אליה. המגילה, כמו מנסה לתקן את רושם הדברים, מצביעה על כך שנעמי אינה לבד: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב" (א, כב).
המפגש של רות עם בועז מלמד עד כמה זרה ומרוחקת חשה רות, וכמה מעט נדרש כדי להפיג את בדידותה. בועז לא מזהה את הצעירה שמלקטת בשדהו וכשהוא מברר מי היא, הוא מכנה אותה "ביתי". הוא אף מזמין אותה ליהנות מהגנה מסוימת בשדהו. תגובתה של רות על הצעת העזרה מפתיעה ושוברת לב: "וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה" (ב, י). הניכור ביחסו לאישה הנוכריה שמולו פג כשבועז מכיר בה ומתייחס אליה באופן אנושי. נראה שזה אחד ממעשי החסד במגילה.
רות הפגינה נאמנות ורצתה להתקבל, אך אפילו נעמי התרחקה ממנה והעלימה אותה מן התמונה. בועז, לעומתה, ראה אותה, הבין את מצבה הפגיע, דיבר איתה והזמין אותה להשתייך לשדה, למלקטות, לקהילה. רות, שהיתה תלושה מכל מה שמוכר ומגדיר אותה, מזוהה על ידי אדם אחד וכך קיבלה הזדמנות להכות שורשים במקום חדש.
רבים בישראל עקורים מביתם ומרוחקים מקהילתם. עלינו לראות, להכיר, לזהות, ולהושיט יד למי שחייהם על גבולות הארץ הינם הפגנת נאמנות מתמשכת למפעל הציוני ולמדינה. יחידים וקהילות שחווים תלישות וזרות ומבקשים לחזור הביתה. אסור שהמרחק והזמן יהפכו את העקירה לשגרה ואת הפליטות לזהות. מדינת ישראל היא השדה של כולנו. עלינו האחריות שבבית המשותף אף אדם לא יחוש זר, בודד או לא שייך. בועז התחיל בהתעניינות פשוטה ומענק של שש שיבולים, אנחנו יכולים לעשות יותר.
