ט"ו בשבט הוא חגה של ארץ ישראל, חג הקרקע העברית והצומח מתוכה. כמו בחגים אחרים, חזרת העם היהודי לארצו זימנה שינוי באופי החג, והוא הפך מיום של אכילת פירות הארץ בגולה לחג של טיולים ונטיעות.
שנת תשפ"ב היא שנת שמיטה, שנת שבתון לארץ ישראל ולנטיעותיה. ט"ו בשבט הוא הזדמנות לעצור ולברר את משמעות השמיטה עבור היושבים על אדמת הארץ.
בספר שמות אנו מצווים: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבוּאתהּ; והשביעִת תִשמְטֶנה וּנטַשתהּ, ואכלו אֶביֹנֵי עמך, ויִתרָם תֹאכל חית השדה – כן תעשה לכרמך, לזיתך". לעומת זאת, בספר ויקרא נוסח שונה: "ובשנה השביעִת שבת שבתון יהיה לארץ [...] והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עִמָך".
מדוע בספר ויקרא לא מוזכרים כלל אביוני העם העומדים במרכז הציווי בשמות?
בעוד חוקי ספר שמות הם חוקים אוניברסליים, שאינם קשורים בזיקה ברורה לארץ-ישראל, הציווי בספר ויקרא נפתח במילים: "כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". כלומר, הארץ ניתנה ליושביה, ולכל שבט ומשפחה נחלה.
יתר על כן, על שנת היובל (שאינה מוזכרת כלל בספר שמות) נאמר: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". משמע, מקץ שבע שמיטות, כל אדם, גם אם נאלץ למכור את אדמתו, שב לאחוזתו המובטחת לו, ולחירותו הכלכלית. במציאות שלכל אדם או משפחה פיסת קרקע, אמצעי ייצור, אין אביונים. כמובן, במציאות כזו עלולים להיות חובות וקשיים כלכליים, אך לא יהיה בה עוני מחפיר.
התמונה המתוארת בספר ויקרא היא מציאות נשאפת. התמונה המתוארת בספר שמות היא המינימום ההכרחי.
אם כן, מהי דמותה של ישראל הריבונית בט"ו בשבט התשפ"ב? האם שבת הארץ מוקדשת לאביונים? ויותר מכך, האם יש בדעתנו לקרוא תיגר על המציאות בה ישנם עניי-עמנו, אנשים ללא ביטחון כלכלי ותקווה לדרור?
מניין השמיטה חודש עם ראשית החקלאות הציונית בשנת תרמ"ב (1881). בשנה הבאה, מקץ 21 שמיטות, יכולנו לציין יובל שלישי, ולחדש את הרעיון הנשגב לפיו הארץ מפרנסת את כל החיים בה, ולכל אדם הזכות הבסיסית לחירות. אך בינתיים, גם הרעיון המינימאלי של דאגה לעניי-עמנו, עוד דורש דרך ארוכה.
תודה לרב יואל בן-נון שלימד את צוות המכון שיעור מרתק על מצוות השמיטה.