לקראת ראש השנה תשפ"ד | אבשלום בן-צבי

כל שנה ושנה מוריק הדשא ועולה החמה ויורד המטר כל שנה ושנה אדמה מתחדשת מלבין החצב ומזהיב ההדר כל שנה נולדים אנשים לרוב לדמעות ולצחוק, לאחוה ושינאה יש מישהו הרוצה רק טוב גם השנה…

(לאה גולדברג)

ראש השנה מזמן לנו אפשרות להתחלה חדשה, אבל בראש השנה הנוכחי קשה להתנתק ממה שעבר עלינו בשנים האחרונות. שנים אלה טלטלו את החברה הישראלית ברצף של משברים: ממשבר פוליטי של רצף מערכות בחירות ללא הכרעה, דרך משבר הקורונה ועד המשבר המשטרי-משפטי שהחל בחורף שעבר והמחאה שפרצה בעקבותיו. נראה שהקיטוב הולך ומעמיק, והיכולת לראות את עצמנו כחלק ממעשה וסיפור משותף הולכת ומתערערת. כל אלה ילוו אותנו לתוך חגי תשרי.

אנחנו נוטים לדמיין את עצמנו בתוך עלילת דרמה, המתקרבת לסופה הסוער (הטוב או הרע, תלוי במידת האופטימיות...), אבל שירה של גולדברג מבקש להזכיר לנו את מקומנו על הרצף המחזורי של הזמן והטבע, הנמשכים במקביל לכל סערות האדם. גם השנה, במקביל למשבר, מתחילה שגרת הסתיו: החצב הלבין, הגשם עומד לרדת, והאדמה תתכסה בירוק. כמו מחזוריות הטבע, גם מערכות החברה היומיומיות שלנו – החינוך, התחבורה, התעסוקה, המשטרה, ועוד – צריכות להמשיך ולפעול. כדי שזה יצליח לקרות, יש לזכור שלצד המשברים, יש רבים שרוצים רק טוב, ולקדם את הטוב הזה.

וכמה מתאים האיחול המסורתי שלנו: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה."