ברצף ימי הלאום, יום הרצל, שחל ב-י' באייר, מהווה הזדמנות טובה להיזכר בדברי חוזה המדינה, בספרו "מדינת היהודים", ולקבל תשובה חלקית לשאלה "מאיפה הוא לוקח כח".
"אדמה את התנועה האנטישמית עם כל פרטיה שחברו יחדיו. הנני מביא אל התנועה הזאת בתור יהודי, אבל לבי לא ידע לא שנאה ולא פחד [...] שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם אשר ימתיקו עליה סוד במושב הלאומים והעמים המנומסים יחד. [...] בתום לבבנו נסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידיים. לשווא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה; לשווא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשווא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עושרן במסחר וקנין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים."
בפשטות, הרצל ניתח את המציאות בתקופתו, והגיע למסקנה שאין חלופה ברת-קיימא אחרת לקיום העם היהודי. ברית גורל, אם תרצו. אך לא בכך מסתיימת גדולתו. בספרו הוא מציב גם ברית ייעוד. הוא פורש חזון למדינה מתוקנת, סובלנית למיעוטיה, בעלת חוקים סוציאליים, הדואגת לחינוך כל ילדיה ומאפשרת לכל אחד ואחת למצוא דרכו בתוכה.
כפי שכתב הרצל ביומנו, "אנו בעצמנו נמשיך בפיתוח הנסיונות החדשים ונשתמש בהם; וכשם שאנו עושים ביום-העבודה של שבע שעות ניסיון לטובת כל האנושות, כך נימנה עם הראשונים בכל המועיל לבני האדם, וארצנו החדשה תהיה גם ארץ הניסיונות, ארץ לדוגמה ולמופת".
ביום הרצל תשפ"ד ראוי להיזכר שלמרות הקשיים העצומים איתם התמודדו הן החזון והן החוזה, אפשר והכרחי לדרוש מעצמנו גם את ברית הייעוד וגם את ברית הגורל.
