מחשבות לקראת י' בטבת / אבשלום בן צבי

"וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם כתוב לְךָ אֶת-שֵׁם הַיּוֹם אֶת-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. [...] לֹא תִטְהֲרִי עוֹד עַד הֲנִיחִי אֶת חֲמָתִי בָּךְ. אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי לֹא אֶפְרַע וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם..."

(יחזקאל, כ"ד, א'-ב', י"ג-י"ד)

ב-י' בטבת, יום הטלת המצור על ירושלים, אנחנו מציינים את תחילתו של מהלך חורבן ארוך, שסופו ידוע מראש מתחילתו. כמעט שלוש שנים בדיוק יחלפו עד שיבוא אל יחזקאל הפליט מירושלים ויבשר לו שהוכתה העיר.

לפי יחזקאל, כאשר התחיל התהליך, ירושלים כבר היתה אבודה. חטאיה היו כבדים מדי, והיא לא יכלה להיטהר מהם לפני שתחרב.

ארבעת צומות החורבן מספרים לנו את סיפור חורבן ירושלים, הרס בית המקדש ורצח גדליה, כמו לצפות שוב ושוב בסרט שסופו הרע ידוע לצופים מראש.

אלא שגישה דטרמיניסטית כזו אינה הגישה היחידה האפשרית. התנ"ך מציע לנו גם סיפור אחר – סיפור התשובה ותיקון החטאים שעשו אנשי נינווה, ובכך ניצלו מנבואת ההרס שניבא להם הנביא יונה.

אנחנו מעדיפים את הסיפור האינטראקטיבי, שבו מעשי האדם משפיעים על התפתחות העלילה, ו-"כל זמן שנר דולק - אפשר לתקן" (ר' ישראל סלנטר).

אנחנו, שמאמינים בתיקון, מחפשים את האנשים שלא מקבלים את הדטרמיניזם, אלא מבקשים את השינוי.

ברל כצנלסון כתב:

"אך פנינו לאדם, המקבל את מהלומות החיים לא כאסון-דרכים, לא כתקלה שבאקראי. הוא לא ירצה לגנוח, לא ירצה להוציא לריק את ימיו בקובלנות על האשמים, הוא לא ירצה בחרון אין אונים. הוא גם לא ירצה להיות נישא כשבב על פני המים, נזרק מגל אל גל, אלא יבקש לבלֵעָ את הרע, לקרוע גזר דין, לתקן מה שנפגם ביסוד - מה שאנו קוראים בשפת חיינו: להתגבר."