"אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם.
לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ.
הָיָה לַיְלָה עָמֹק וְנוֹשֵׁם
כְּתָמִיד בְּנִיסָן-הַיֶּרַח.
וְיָשְׁבָה בּוֹ עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי-בְּלִי-שֵׁם,
חֲשׂוּפֵי מַרְפְּקִים וָבֶרֶךְ.
…לִפְנֵיהֶם, עֲלֵי רֶגֶל שֶׁל אֵשׁ,
מְדוּרָה חָגָה-נָעָה בָּרוּחַ…"
מי הם אותם "עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי-בְּלִי-שֵׁם" שיצאו בחשאי בלילות? מה הם עשו שם מסביב למדורות?
אלתרמן כתב ופרסם את שירו 'מסביב למדורה' ב'טור השביעי' בעיתון 'דבר' ב-7 במאי 1948, לכבוד כנס לציון שבע שנים לייסוד הפלמ"ח, אשר נוסד בל"ג בעומר תש"א, 1941.
ה'קומזיץ' שהפך לשם נרדף למפגש חברתי סביב המדורה בעגה הישראלית, היה מהמאפיינים המרכזיים של הווי הפלמ"ח. סביב למדורה, הלוחמים והלוחמות היו אוכלים, שרים שירים, מתווכחים, מספרים צ'יזבטים ואגדות קרב. נדמה שהכל היה מתחיל ומסתיים באותן מדורות.
מאז, ידענו עתות מלחמה וגם שלום, והרבה קפה נמזג סביב למדורות. עבור הילדים והילדות הצעירים, מדורה מזוהה עם ל"ג בעומר, תפוח אדמה אפוי ומרשמלו צלוי, ופחות עם סיפורי גבורה. למרות זאת, נראה שהתקופה הנוכחית מביאה איתה שיח מתחדש על שיעור הקומה של הדור הצעיר שגדל לתוך מציאות שבה קיום המדינה עלול להיתפס כמובן מאליו. דור של צעירים וצעירות שיודעים לדרוש ולבחון בעין ביקורתית את המציאות, ובאותה נשימה להתייצב ביום פקודה ולשאת בעול ההגנה והבניין. יותר מדי סיפורי גבורה חדשים הצטרפו לרשימת האגדות שניתן לספר מסביב למדורה; "וְרֵעוּת וְקָרְבָּן לְאֵין אֹמֶר".
בברכת ימים של תקווה, של דרור אמיתי ובטוח, עם מדורות שיזכירו רק מפגשי רֵעִים ומרשמלו מתוק.
