על אהבה, אחדות ושוויון – לקראת ט"ו באב/ מעיין ירדן

(מוקדש לזכרו של בוג'ה, בנימין יוגב)

בתודעה העממית הישראלית במאה ה-21 ט"ו באב נתפס כ-'יום האהבה' היהודי. כמוהו כיום ולנטיין הלועזי, יום המוקדש לרכישת מוצרי קיטש ומחוות רומנטיות וזוגיות. אך רעיון האהבה העומד במרכז ט"ו באב מכוון לאהבה אחרת.

שישה ימים לאחר ט' באב, המציין יותר מכל מועד אחר את מחירה של שנאת חינם, מגיע מועד המבקש להציב במרכז את אהבת החינם. ט"ו באב הוא יום האהבה לעם ולחברה, הוא יום נפילת המחיצות והגדרות בין שבטים, משפחות ומעמדות. יום בו כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

לפי המסורת, בט"ו באב הותרו השבטים לבוא זה בזה (בטלה התקנה שתוקנה לבנות צלופחד, שקבעה שבזמן התנחלות השבטים לא ינשאו בנות שבט אחד עם בני שבט אחר); שבט בנימין הותר לבוא בקהל (לאחר שהוחרם בעקבות פרשת פילגש בגבעה); וכן, בט"ו באב בוטלו שומרי הגבול בדרך לירושלים (שהוצבו בימי ירבעם בן נבט ומנעו מבני ממלכת ישראל לעלות לירושלים). אם כך, ט"ו באב הוא חג האחדות.

אך כדי לחגוג אחדות שלמה לא מספיק להפיל גדרות בין שבטים ומשפחות - נדרש גם לבטל את המדרגות המעמדיות, נדרש שוויון בין האמידים לבין החסרים. שהרי המנהג ללבוש לבן בט"ו באב, הסברו בפי רבן שמעון בן גמליאל: "שלא לבייש את מי שאין לו" (משנה, מסכת תענית, פרק ד, משנה ח). כך התפתח הנוהג לפיו בט"ו באב בנות ישראל משאילות בגדים לבנים זו לזו: "בת מלך שאלה מבת כהן גדול; בת כהן גדול שאלה מבת סגן; בת סגן שאלה מבת משוח מלחמה" וכן הלאה.

ועל כך נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים", ימים של חשבון נפש חברתי ושל כפרה, ימים של אחדות ושל אהבת חינם.