על-פי המילון עצמאות היא בראש ובראשונה אי-תלות, היכולת להתקיים באופן ריבוני. במגילת העצמאות נקשרת העצמאות לריבונות : "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". ישנה סכנה שתפיסת עצמאות כזו תצטמצם ותדרדר לבידול, לבידוד ולאטימות. עצמאות המבוססת כולה על ניתוק מאחרים והישענות על כוח כבסיס לקיום היא דלה ומוחלשת. תחילתה בהבדלות כלפי חוץ, וסופה בניכור וחרשות גם כלפי קולות שעולים מבפנים.
בראיה פסיכולוגית וחינוכית אנחנו יודעים שמימוש חיים עצמאיים תלוי במודעות למגבלות, בהכרה באתגרים ובהבנה שחיים עצמאיים דורשים גם הכרה, תמיכה ושיתוף פעולה של הסביבה. עצמאות אינה בדידות, וחיים עצמאיים ללא קשרים וללא תחושת שייכות הם חסרי משמעות. זה נכון בעצמאות של היחיד, ונכון גם ביחס לעצמאותה של מדינה.
מגילת העצמאות משרטטת חזון עצמאות שיש בו חוסן פנימי וגם התבוננות וקשר עם הסביבה הקרובה והרחוקה. מיד אחרי ההצהרה על זכותה של מדינת ישראל לעצמאות וריבונות במגילת העצמאות, מופיעות (פסקה אחר פסקה) ההזדמנויות להושטת יד, להכרה באחר ולמחויבות לפעולה משותפת:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה;...
אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים...
אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה...
אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו."
כבר מהרגע הראשון עצמאות ישראל היתה עצמאות שיש בה הכרה במגבלות, ותמיד תמיד פתח להושטת יד לאחרים, קריאה לתיקון והקשבה.
הלוואי שביום העצמאות תשפ"ד ישובו החטופים/ות כולם ותיסלל דרך לעקורים/ות לשוב הביתה.
מי ייתן ונבנה מחדש בית עצמאי וריבוני במדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות. שנבחר לקרוא ולשמוע את הקולות שעולים מעומק הכאב, להושיט יד ולהתלכד כדי לקיים בישראל חיי קוממיות ראויים.
