פעמיים פגשנו את ברל כצנלסון ואת הגותו בשנה נוראה זו. פעם ראשונה, כאשר ניגשנו לחבר את 'יזכור טבח השבת השחורה' לציון 30 לשבעה באוקטובר. יזכור שהפך נחלתם של רבים ושואב את השראתו מהיזכור שכתב ברל כצנלסון לזכר חללי תל-חי. פעם שניה, כאשר קראנו יחד עם חניכינו את מאמרו החשוב "עדות לדור", שכתב כפתיחה לספר העדויות שנאסף אחרי מאורעות תרצ"ו.
בשנת 1944, כ"ד באב תש"ד, נפטר ברל כצנלסון כשהוא בן 57. הדרכים והכבישים מעפולה ועד בית הקברות בחצר כנרת היו חסומים באנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. מה הביא כל כך הרבה אנשים לחלוק לו כבוד זה?
ברל כצנלסון עסק בבנייה של הציונות הסוציאליסטית. אני מבקש, דווקא עכשיו, בתוך המשבר הגדול ביותר שידעה הציונות מאז קום המדינה, לשלוח זרקור אל מפעליו הענקיים: המשביר המרכזי, קופת החולים הכללית, ההסתדרות הכללית, סולל בונה, בנק הפועלים ועוד. אדריכל אמן של מנגנונים גדולים שהיה לאיש רוח, מחנך ומדינאי. בכשרונו יוצא הדופן ברל השכיל להבין כיצד לבנות את הציונות כחברה ממשית וחיה האחוזה בבניית תנועת עבודה. תנועה רחבה ועמוקה הנוגעת בכל חלקי החברה. הוא ידע להגשים רעיונות ציונים סוציאליסטים במפעלים אדירים, ומכאן כוחו המיוחד.
היום, 80 שנה אחרי לכתו, הגענו לנקודת שבר עצומה. כאשר חבר קיבוץ בארי סיפר את סיפורו לאחר הטבח, סיכם את דבריו בכך שהבית הציוני הראשון נחרב וכעת צריך להקים את הבית הציוני השני. וכך מרגישים רבים בחברה הישראלית. בערים, בקיבוצים, במושבים; חילוניים, מסורתיים ודתיים.
"לעבודה, להגנה ולשלום" מלמלו שפתותיהם של חלוצי וחלוצות תנועות הנוער שהקימו את יישובי הנגב המערבי. "עלה נעלה, כי יכול נוכל לה" ממלמלות שפתותינו כשאנו מקימים את קיבוצינו בבת ים, בחיפה, בנערן ובנוף הגליל, כשאנחנו משרתים בסדיר ובמילואים, ועובדים עם משפחות החטופים ועם ילדי המפונים ועם קהילות יישובי הנגב המערבי. כיוון שזה מה שנדרש עכשיו, ולא פחות מכך.
אך זה לא יספיק! בתוך התוהו ובוהו בו אנו נמצאים נדרשת תנועה חברתית ופוליטית רחבת יריעה היודעת ליצור ולתמוך במפעלים רוחניים וגשמיים: חינוך ציבורי, בריאות ציבורית, תנועות נוער, דיור ציבורי והתיישבות, חיים עירוניים ראויים, בנקים וכלכלה המשרתים את החברה ולא רק מנצלים אותה. תנועה, כלים ומנגנונים המתחילים לבנות מתוך הכאוס אליו הגיע הציונות, חברה מתוקנת ומדינה מתוקנת.
נדמה שאף אחד מאיתנו, אנשי חינוך, אנשי חברה ורוח, ומדינאים, לא ציפה ולא תכנן שנעמוד כך, חשופים בתוך התהום הגדולה של מדינת ישראל. נשמע את קולם הנחנק של החטופות והחטופים ומשפחותיהם, ושל פליטי החרב מהצפון והדרום, קיבוצים, מושבים וערים, בקריאה הפורצת מעומק הלב המצווה, לא רק שלא לוותר, אלא להקים מחדש את הבית הציוני החרב.
אין מקום מתאים יותר מחצר כנרת ואין מועד ראוי יותר מאזכרתו של של ברל כצנלסון כדי להקשיב ולהדהד קולות אלו. כעת נדרש להתכונן ולבנות את דרכנו הארוכה לכינון ברית חברתית עמוקה ורחבה שתעצב את דמותה של הציונות ההומניסטית. נדרש לחוש יחד את גודל האסון בו אנחנו נמצאים ואת גודלה של השעה. לשאוב ממורשתו וכשרונו של ברל כצנלסון ולצאת הלאה לבניינה של הציונות כמודל לחברה מודרנית ומתוקנת המבקשת לשים את בטחונו ורווחתו של כל אדם במרכז.
(דברים מתוך אזכרה בחצר כנרת, 29.8.24)
Σχόλια