שבת
> רקע
בפעם הראשונה נזכרת השבת במקרא עם סיום ששת ימי הבריאה: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית, ב', א'-ג')
שלוש אמירות מרכזיות יש בפסוקים אלה: שביתה, ברכה, וקדושה. אין יום השבת רק יום של מנוחה בלבד, אלא גם יום של קדושה וברכה. יום של נשמה יתרה ויכולת התעלות האדם מעל ששת ימי המעשה. ניסיון של האדם להקדיש זמן לעצמו ולהתבונן פנימה אל תוך נפשו.
בעשרת הדברות מופיעה השבת בדיבר הרביעי. בנוסח המצוי בספר שמות נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות, כ', ח'-י'). כאן ההנמקה ליום המנוחה, כמו בספר בראשית, היא סיום בריאת העולם. כמו שהאל נח עם סיום הבריאה כך גם האדם: "אתה ובנך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך". כל אדם באשר הוא זקוק ליום מנוחה. לפסק זמן.
בנוסח עשרת הדברות המצוי בספר דברים נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים, ה', י"ב-י"ד). בנוסח זה הנימוק הוא שונה: עליך לזכור כי גם אתה היית עבד בארץ מצרים. כלומר, נימוק סוציאלי שוויוני. בשולחן ערוך ובכל המקורות מופיעים איסורים אין ספור על מלאכה בשבת. כמו שקובע משה ואומר: "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת–כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ." (שמות, ל"א, י"ד).
וכבר נאמר במשנה במסכת חגיגה, פרק א' משנה ח', "הררים התלויים בשערה". מקרא מועט והלכות מרובות – ופרשו זאת גם על השבת. שתי מסכתות מוקדשות לשבת בתלמוד: מסכת שבת ומסכת ערובין.
> סיפור החג
כאשר ההיסטוריון הרומי, טאקיטוס, כתב במאה הראשונה לספירה על קדמוניות היהודים וערכיהם, הוא התייחס לשבת וקבע: "יש אומרים שהחליטו לבלות כל יום שביעי במנוחה כיוון שהיום הביא קץ ליגיעותיהם. אחר כך נפתה לבם על ידי הבטלה והועידו לעצלות גם את השנה השביעית… [שנת שמיטה]". האם יתכן כי מה שבהרגשתנו היא אחת המתנות הנפלאות ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות – את רעיון השבת כיום מנוחה – מביא לכה הרבה בוז ולעג אצל טאקיטוס והוגים אחרים ביוון וברומי? נדמה לי שהסיבה לכך נעוצה בהגדרת השבת כנאמר בעשרת הדברות, כפי שמופיעה בספר שמות פרק כ': "זכור את יום השבת לקדשו… לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך".
חברה שהייתה מבוססת על עבודת עבדים, יום יום מבוקר עד ערב, מראשית השבוע והחודש עד אחריתם ומראשית השנה ועד סופה, ללא פסק זמן – אינה מקבלת את הרעיון שכל בני האדם, באשר הם, בן החורין והעבד, הגבר והאישה והגר, זכאים כל ששה ימים ליום חופש ומנוחה ואי עשיית מלאכה. בעולם הקדום הצהרה כמו הדיבר על השבת בעשרת הדברות היא דבר מהפכני ותקדימי שעוצמתו רבה.
אפילו חז"ל היו ערים לתחושה של עמי העולם בנושא השבת והחגים. במדרש חז"לי נפלא על מגילת אסתר, מנסה המן לשכנע את אחשוורוש להשמיד את העם היהודי ואחד מטיעוניו הוא: "ואת דברי המלך אינם עושים שמוציאים כל השנה בשה"י פה"י (שבת היום פסח היום). אם מבקשים מיהודי לעשות משהו אומרים הם: שבת הוא ואין עושים עבודת המלך". כלומר גם חז"ל, בני התקופה, ראו את המתרחש סביבם: את האיבה והלעג של האומות על השבת והחגים.
> החג בציונות
אכן אין ספק כי באלפי שנות גלות השבת והחגים הם שסייעו יותר מכל לשמור ולשמר את חיי העם היהודי, כמו שאמר יהודה הלוי בספרו המפורסם, 'הכוזרי': "בחשבי על מצבכם ראיתי כי אמנם יש לאלוה סוד בדאגו להשארתכם וכי את השבתות והמועדים שם האלוה בין הסבות החזקות ביותר להשתמרות דמותכם וצביונכם כי האומות היו מחלקות אתכם ביניהן וכובשות אתכם לעבדים להן בעבור בינתכם וזוך דעתכם ואף שמות אתכם לאנשי מלחמה לולא הזמנים ההם שאתם שומרים בנאמנות כזאת בהיותם מועדים שנתנו לכם מאת האלוה ובהיות טעמיהם חשובים כל כך זכר למעשה בראשית זכר ליציאת מצרים זכר למתן תורה כל אלה עניינים אלוהיים שנצטוויתם לזכרם תמיד ולולא הימים האלה לא היה אחד מכם לובש בגד נקי ולא הייתם מתכנסים למקום אחד לשם קריאה בתורתכם מחמת דיכאונכם בארך תקופת שעבודכם ולולא הם שהיו לכם לא הייתם מתענגים יום אחד בכל ימי חייכם עכשיו עוברת עליכם בימים אלו ששית ימי חייכם במנוחת הגוף ובמנוחת הנפש" (מאמר שלישי עק"ד-ק"ה)
כאשר חזרו החלוצים לארץ ומרדו בהוויה היהודית בגולה ובמצוות ההלכה, הפכה השבת מיום קודש ליום מנוחה בעיקרו. הרבה פעמים בלחץ העבודה והעונות הבוערות בחקלאות, בראשית ההתיישבות, נוצל יום השבת גם לעבודה.
מעניין מכתב שכתב המשורר ח. נ. ביאליק לחבר קבוצת גניגר כנגד עבודה בשבת. גם בתל-אביב ובערים אחרות מתנהל הוויכוח על פתיחת חנויות ומרכולים בשבת. באזורים מחוץ לערים החלו קניונים רבים להיפתח במהלך השנים בשבת ולא מעט אזרחים הפכו את יום המנוחה ליום של בילוי בקניות ומסחר. נוצרה מציאות חברתית שבה חלק לא מבוטל מכוח העבודה בישראל מועסק בשבת ומאבד את יום המנוחה לו הוא זכאי. זהו מחיר כבד עבור קבוצה גדולה של עובדים מוחלשים בתמורה לסוג זה של בילויים בשבת.
לאחר מאבקים, בשנים הראשונות לקום המדינה, נפתחו בערב שבת בתי קפה, מסעדות, בתי קולנוע ופאבים. אמנם מורגשת אווירת שבתון אולם לא מעט מרכזי תרבות ובידור פותחים שעריהם. בערים כמו ירושלים, בני ברק וצפת נשמרת האווירה של שבת מסורתית. זהו בהחלט אחד הנושאים הראויים לדיון בחברה הישראלית.
