יום
כיפור
> רקע
ישנם שני ביטויים עיקריים ליום הכיפורים: האחד, יום תענית לכפרת עוונותיהם (חטאיהם) של בני-ישראל. בתקופת בית המקדש, עיקר היום היה בטקסים שקיים הכהן הגדול. ביום זה הוא היה לובש בגד לבן מיוחד (בשונה מבגד הזהב הרגיל), משלח את השעיר לעזאזל, ונכנס בפעם היחידה בשנה אל קודש הקודשים, מתוודה על עוונות בני-ישראל ונושא תפילה קצרה. עבור העם היה זה יום שבתון ותענית (צום).
הביטוי השני של יום הכיפורים היה יום קיום מצוות היובל – כל חמישים שנה משתחררים העבדים והשדות שנמכרו חוזרים לבעליהם. שנת היובל, ביחד עם שנות השמיטה שהיו חלות בכל שבע שנים, יצרו מנגנון של איזון כלכלי-חברתי, שמנע היווצרות פערים גדולים ובלתי הפיכים בין עשירים לעניים. בשנות היובל והשמיטה היו עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ימי משתה ושמחה, וביום הכיפורים היו תוקעים בשופרות, ואז יצאו העבדים לחופשי והשדות הושבו לבעליהם המקוריים.
> סיפור החג
יום הכיפורים הוא יום לסליחה ולמחילת העוונות, אך אין ערך לבקשת סליחה ללא תיקון החטא, ולכן יום הכיפורים הוא למעשה יום של תיקון ותשובה מהחטא. מעשה התיקון הוא קשה מבקשת הסליחה, ולכן מנסים מנהגי החג להדגישו. בהפטרה שלאחר הקריאה בתורה בתפילת שחרית קוראים מתוך דברי הביקורת החריפים של הנביא ישעיהו בפרק נ"ח, שאינו מסתפק במנהג הצום ותובע תיקון חברתי במציאות.
בתלמוד הבבלי מתאר אביי כיצד נראה יום תענית ציבור (לאו דוקא יום כיפור): "מן הבוקר עד חצי היום [של התענית] מעיינים אנחנו בענייני העיר, מכאן ואילך רבע היום אנו קוראים בתורה ובנביאים, ומכאן ואילך מבקשים רחמים" (תענית, דף י"ב ע"ב). ורש"י בפירוש ל"מעיינים בענייני העיר": "דרישה וחקירה לבדוק במעשיהם, בעסקי בני העיר, אם גזל וחמס ביניהם, ומפייסים אותם". כלומר שחלק מיום התענית מוקדש לבחינת המצב החברתי בקהילה והדרכים לתיקונו, ולא רק להתענות וחשבון נפש אישי. יש לציין כי רוח הדברים קרובה מאד לדברי הנביא ישעיהו שאנו קוראים בהפטרה ביום הכיפורים.
בתפילת מנחה, לאחר קריאת התורה בדיני עריות, אנו קוראים בספר יונה שבו מזהיר הנביא את אנשי נינוה לשוב מן החמס והגזל שבידיהם. גם כאן הדגש הוא על תיקון ההתנהגות המוסרית בחברה.
> החג בציונות
ראשוני הציונים שהגיעו לארץ ובנו את היישוב המחודש בה, לא חידשו את דמותו של יום הכיפורים, אבל מכיוון שבנו את הכלים לקהילה יהודית ריבונית, עסקו רבות – בהמשך לרעיון היובל – בדרכים להבטיח הלכה למעשה את כינונו של מנגנון לאיזון כלכלי חברתי, אשר חלק מרכזי בו היה משטר קרקעות הלאום, שנוהל באמצעות הקרן הקיימת. גיבורו של ב. ז. הרצל, ברומן "תל-אביב" (אלטנוילנד), מתאר: "שנת היובל – ענה דוד – איננה תיקון חדש, כי אם תיקון ישן נושן שיסד משה רבנו. אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמישים לבעלם הראשון. אנחנו שינינו מעט את החוק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה. משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במידה לא-שווה. אתה תראה, כי גם שיטתנו קולעת אל ההשערה הזאת ולא תחטיא. ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור". צבי ש"ץ, מחלוצי העליה השניה, כתב: "אחרי אלפיים שנה הננו עומדים שוב על הקרקע, ודאגתנו הראשונה היא, שהקרקע תהיה לנו ולא לאלה שיבואו הנה לשם עסק ונִיצול".
ואכן, לאורך שנים נוהלו קרקעות הלאום כך שמכירתן לצמיתות ליחידים נאסרה, וחוזי החכירה בהם נחתמו ל-49 שנים אשר בסופן, בשנת החמישים, חזרו לידי הלאום.
> והיום
מימדיו הטקסיים של יום הכיפורים נשמרים עדיין ברובם גם בקרב הציבור החילוני בישראל. תנועת כלי הרכב בכבישים נפסקת כמעט לחלוטין, רבים מאוד צמים במהלך היום וחלקם מבקרים בבית הכנסת לשמוע את תפילת כל נדרי, נעילה, ותקיעת שופר. יש גם המקדישים את היום לחשבון נפש אישי.
ביום כיפור התשל"ד (1973) בשעה שתיים בצהריים פרצה מלחמת יום כיפור. צבאות סוריה ומצרים תקפו את ישראל מצפון ומדרום. לישראלים רבים יום הכיפורים הפך גם יום זיכרון למלחמה ההיא ולאלפי החללים שנפלו בה. אופיו של החג מתחבר להכאה על חטא היהירות ואי המוכנות של ישראל למלחמה הקשה הזו.
לצערנו, נראה כי לצד הפופולאריות הרבה של המימד הטקסי, מימד התיקון המהותי של החג, ובמיוחד בשדה הקהילתי-ציבורי לא תופש את מקומו ביום הכיפורים, אפילו כאשר מנגנונים של צדק חברתי כמו משטר הקרקעות ואחרים משנים את אופיים ומופרטים. בהחלט יש מקום לקריאתו החריפה של הנביא ישעיהו שלא להסתפק בטקסי החג אלא לתבוע שינוי ממשי במציאות לקראת כינונה של חברה שוויונית, צודקת ומוסרית יותר.
